יום חמישי, 9 בפברואר 2012

מה זה חם בפנים, קר בחוץ, ומקיף את שבתאי?

התמונה הבאה הופיעה השבוע באתר התמונה האסטרונומית היומית APOD (הכניסו למועדפים או צרפו ל- RSS שלכם. אתם תודו לי על כך):

לחצו להגדלה. כדאי לכם, זה בחינם!
קרדיט לצילום: Ciclops, SSI, JPL, ESA, NASA, Gordan Ugarkovic

זהו אֶנקֶלַדוּס, אחד מירחיו הרבים של שבתאי, כפי שצולם על ידי החללית הרובוטית קאסיני.מלבד יופיה הזר והמרתק, מכילה תמונה זו כמה הפתעות.

ראשית, מדוע הצד השמאלי של אנקלדוס מואר, כשבבירור אור השמש מאיר רק את צידו הימני והרחוק?
באותה בעיה נתקל מי ששאל את עצמו כיצד רואים לפעמים את צידו המוצל של הירח, והתשובה זהה: האור מגיע מכוכב הלכת הקרוב. אנקלדוס מואר על ידי האור המוחזר משבתאי, והירח שלנו מואר מהאור החוזר מפני כדור הארץ.
בעניין זה, אנקלדוס מחזיק באחד השיאים במערכת השמש. אחוז האור המוחזר מפניו (תכונה שנקראת "אַלבֶּדוֹ", Albedo) הוא הגדול ביותר בכל מערכת השמש, ועומד על מעל 90%, כלומר שהוא סופג פחות מ- 10% מהאור שפוגע בו, ומחזיר את השאר. 
אנקלדוס מחזיר כל כך הרבה אור כי הוא מצופה בשכבת קרח.
לצורך השוואה, האלבדו של הירח שלנו הוא בסביבות 13% בלבד, כלומר שהוא כמעט ולא מחזיר אור. הסיבה שהירח בוהק כל כך בשמיים היא רק בגלל קירבתו אלינו.

ההפתעה השניה היא הגייזרים שבתחתית התמונה. אנקלדוס מתיז מתוכו סילונים של מים חמים, שלא רק אחראיים לכך שלמעשה יש לו סוג של אטמוספירה מקומית באזורים ה"פעילים", אלא שככל הנראה הם נסחפים למסלול סביב שבתאי ובזכותם קיימת טבעת E, שהיא אמנם דלילה מאד, אבל פרושה על פני שטח עצום.

ירחים שזורים בטבעות - לגמרי לא במקרה.
Credit: NASA

אנקלדוס הוא ירח זעיר, קוטרו הממוצע 500 קילומטרים בסך הכל. זה מספיק כדי שתהיה לו צורת כדור, אבל לא מספיק כדי לשמור לעצמו אטמוספירה. השאלה האמיתית היא למה אנקלדוס חם מבפנים (המים החמים הרי מגיעים במפנים), והאם יש אוקיינוס (נוזלי כמובן...) מתחת למעטה הקרח בדומה לסברה לגבי הירח אירופה של צדק.

להבדיל מגופים גדולים כמו כדור הארץ, שמסוגלים לשמור על חומם הפנימי למשך מיליארדי שנים, גופים קטנים יאבדו את החום הבראשיתי שלהם (אם בכלל היה כזה) מהר יחסית. גוף קטן ממדים שנוצר עם מערכת השמש עשוי להיות חם מסיבות אחרות, התפרקות איזוטופים רדיואקטיביים או חיכוך פנימי כתוצאה מלחצי גיאות. אנקלדוס כנראה "סובל" משני האפקטים.

אוקיינוס חם מתחת לפני השטח הוא עניין מסקרן מאד, כי התנאים שבו עשויים להיות כאלה שמאפשרים קיום חיים, והגייזרים העצומים הללו בהחלט הופכים אותו למקום מעניין אפילו יותר מהירח אירופה, למרות שהוא רחוק וקטן הרבה יותר.

נפלא בעיני המגוון העצום של עולמות במערכת השמש שלנו. לכל כוכב לכת, ירח או אסטרואיד יש תכונות מיוחדות משלו, ותעלומות רבות שצריך לחקור. מה לעשות שאחת התכונות של הגזע האנושי היא הצורך להתאים את כל מה שקיים לתבניות עם מכנה משותף ולתת להן שם.
על כך אני אומר - יחי היוצא מהכלל.


יום שלישי, 24 בינואר 2012

יום הולדת על מאדים

לפני שמונה שנים בדיוק, נחת הרכב MER-B, או בשמו המוכר יותר, אופורטיוניטי, על אדמת מאדים.
הרכב תוכנן למשימה בת 90 ימים של נסיעה איטית וסקירת השטח בקרבת מקום הנחיתה.

סמל המשימה
Credit: NASA

שמונה שנות שירות הן יותר מפי- 32 ממשך המשימה שתוכנן, וצוות המשימה ב- JPL הפיקו לכבוד המאורע סרטון קצר הממחיש את גודל ההישג הטכנולוגי והמדעי:





אופורטיוניטי נח כרגע על מדרון הפונה צפונה, כדי להפנות את הלוחות הסולריים שעל גבו בכיוון מיטבי לשמש, שבעונה זו עולה נמוך מאד. הלוחות הסולריים מכוסים בשכבה של חול ואבק, וההספק החשמלי שמופק מהם עלול שלא להספיק לפעילות בחודשים הקרובים.

צילום פנורמה עצמי של אופורטיוניטי, המראה את האבק המכסה את הרכב (לחיצה להגדלה)
Credit: NASA/JPL/Cornell

הרכב הרובוטי הראשון שנסע על מאדים היה סוג'ורנר (Sojourner), שסיים את חייו לאחר שהסוללה שלו הפסיקה לפעול. השני היה ספיריט, שנחת שלושה שבועות לפני אופורטיוניטי, וסיים את חייו לפני שנתיים לאחר שהלוחות הסולריים שלו התכסו באבק וחול. באוגוסט השנה ינחת הרכב קיוריוסיטי על מאדים, והוא ייצר לעצמו חשמל באמצעות החום המופק בהתפרקות איזוטופ רדיואקטיבי, כי מסתבר שאי אפשר לסמוך על מקורות חשמל פשוטים במאדים.

לפחות עד שיגלו שם עמדת הטענה של בטר פלייס.


יום רביעי, 18 בינואר 2012

תחזית ל- 2012

קשה שלא להתייחס לנבואות סוף העולם בפתיחת שנת 2012, אז הנה ההתייחסות שלי - סוף העולם יתרחש בשנת 2012 באותה סבירות כמו בכל שנה ובכל תאריך אחר. 
נבואות מכל סוג הן פרשנות קלוקלת במקרה הטוב, ותרמית מרושעת במקרה הגרוע. אני לא קורא לכם להתעלם ממנבאי שחורות, אלא להיפך - הקשיבו להם וזכרו היטב מיהם ומה המסר שלהם, כדי שכאשר ייפקע המועד בו נקבו תוכלו להצביע עליהם ולצחוק במקרה הטוב, או לתבוע אותם על הונאה במקרה הטוב יותר.

בהקשר הזה אני רוצה לספר על תכנית הרדיו 
המשובחת "דוקטור למה - הלמה היחידה שהיא גם דוקטור" (המשודרת ברדיו 1מ', רדיו הטכניון, יש דבר כזה). את התכנית מגיש ידידי רועי צזנה שעשוי להיות מוכר לכם מהבלוג "מדע אחר", והיא עוסקת במדע, היסטוריה ופילוסופיה מנקודות מבט שונות ומשונות.
בתכנית הספקתי להתראיין בשני פרקים שונים - על ערים בחלל, ועל כוכב הלכת הדמיוני ניבירו שמקושר לתחזיות סוף העולם.

ב- 6 בפברואר, באירוע לכבוד סיום עונת השידורים הראשונה של "דוקטור למה", יתכנסו כמה מהמרואיינים שהשתתפו בתכנית, ובינהם גם אנכי, להרצאות קצרות הקשורות לצפוי לנו (או לא צפוי לנו) בשנת 2012.
ההרצאה שלי מתוארת כך: נבואות חורבן לשנת 2012: התפרצויות שמש, היפוך קטבים, סופרנובה קרובה, חורים שחורים ונייטרינו מוטנטים. כן. נייטרינו מוטנטים. 

האירוע יתקיים בחמד"ע בתל-אביב, ואתם כמובן מוזמנים. הכניסה חופשית אך רצוי להרשם מראש.

ובונוס למי שקרא עד הסוף:
תחזיות מדוייקות מעבר לכל ספק לשנת 2012.

______________________________

קרדיט ללוגו של "דוקטור למה": אביב אור

יום חמישי, 12 בינואר 2012

השמיים נופלים!

בתחילת נובמבר 2011 שיגרה סוכנות החלל הרוסית חללית רובוטית שאמורה היתה להגיע למאדים. במקום זאת, היא הולכת ליפול ללא שליטה חזרה לכדור הארץ, וטרם ידוע היכן היא תיפול. פוֹבוֹס-גרוּנט, זוכרים? אם לא, תוכלו לרענן את זכרונכם על המשימה, על הכשלון, ועל ההודאה בכשלון.

Credit: Space.com

ובכל זאת, תקציר האירועים:


פוֹבוֹס-גרוּנְט היתה משימת חלל שאפתנית מכל בחינה – היא תוכננה להתקרב למאדים, לשלח מתוכה את הלווין הסיני הראשון למאדים, לנחות על אחד משני ירחיו הזעירים של מאדים, פוֹבוֹס שמו, לאסוף דוגמאות מאדמתו של הירח פובוס, להטיס את החומר שנאסף חזרה לכדור הארץ, ולנחות בשלום. מעולם בתולדות חקר החלל לא נערך מבצע כמו זה, ובשביל סוכנות החלל הרוסית היתה זו אבן דרך חשובה שמשמעה חזרתה של רוסיה לקבוצה הייחודית של מדינות שלהן משימות חלל מדעיות. למעט ניסיון כושל של שיגור משימה למאדים ב- 1996, ולמעט טיסות לתחנת החלל הבינלאומית, רוסיה מחוץ למשחק חקר מערכת השמש זה יותר מעשרים שנה. שווה להזכיר שהמשימה האחרונה שלה, בסוף שנות ה- 80, היתה ניסיון לנחות על פובוס, אך הנחתת הפסיקה לתפקד ממש לפני הנחיתה. לאור ההצלחה ההיסטורית של רוסיה הסובייטית להנחית את החללית הראשונה על מאדים בראשית שנות ה- 70, רצף הכשלונות עגום אף יותר.

פובוס-גרונט שוגרה ב- 8 בנובמבר 2011 מבסיס החלל בבאיקונור שבקזחסטן, על גבי טיל מסוג זנית, ונכנסה למסלול סביב כדור הארץ. לאחר זמן קצר במסלול זה, מנועי החללית היו אמורים להתחיל לפעול, כדי לשחרר אותה מכוח המשיכה של כדור הארץ ולהביא אותה למאדים. שלב זה של המשימה מעולם לא התרחש.

כארבע שעות לאחר השיגור התחילו להגיע דיווחים על כך שפובוס-גרונט עדיין באותו מסלול, כלומר שהתמרון לא התבצע. סוכנות החלל הרוסית מסרה שהיו בעיות לקלוט את החללית ושכנראה היא נכנסה למצב-בטוח, מצב אליו נכנסת החללית במקרה של זיהוי אוטומטי של תקלה. מקורות רוסיים בלתי רשמיים הודיעו שהטלמטריה, המידע שהחללית משדרת למרכז הבקרה ובו דיווח על מצבה, מתקבלת באופן מקוטע, דבר שמעיד על כך שהחללית כנראה מסתחררת ללא שליטה. במצב זה גם די ברור שאספקת החשמל איננה רציפה, ושמערכות החללית אינן דולקות באופן קבוע, מצב שמקשה עוד יותר ליצור איתה קשר.

חודש מאוחר יותר, לאחר שניסו לשדר הוראות חדשות לחללית בכל דרך שניתן, הרימו לבסוף אנשי משימת פובוס-גרונט את ידיהם. בהודאה רשמית נמסר שאפסו הסיכויים לחלץ את החללית הכושלת, וכל שנשאר הוא לבצע הערכת סיכונים לגבי הכניסה לאטמוספירה. המסלול שבו מקרטעת החללית סביב כדור הארץ הולך ודועך בגובה עקב חיכוך עם שולי האטמוספירה. חיכוך זה הוא כוח קטן ביותר, אבל מספיק כדי להאט את החללית ולגרום לה לאבד גובה בקצב הולך וגובר. כאשר תגיע לשכבות האטמוספירה הצפופות יותר, בגובה 150 קילומטר בערך, קצב הנפילה יתעצם במהירות והיא תיפול תוך פחות מיממה.

חלליות נכנסות לאטמוספירה במהירות גבוהה מאד, כי המהירות המסלולית שלהן היא בערך 8 קילומטרים בשניה. החיכוך הרב באטמוספירה יוצר חום שמבנה החללית לא מסוגל לעמוד בו (אלא אם היא מתוכננת לכך), והיא מתפרקת לרסיסים זעירים שמתאדים כמעט לחלוטין בגלל החום.

זוכרים את הלווין UARS של נאס"א, ששקל בערך 5 טונות וחצי כשנכנס לאטמוספירה ללא שליטה? חוסר הוודאות לגבי גודל הרסיסים שיגיעו לקרקע ומיקום הנפילה הצפוי טרדו את מנוחתנו בספטמבר האחרון, עד שהלווין התרסק לבסוף באוקיינוס השקט.

הלווין UARS מחובר לזרוע הרובוטית של מעבורת החלל דיסקברי.
Credit: NASA
האם פובוס-גרונט מסכנת אותנו? התשובה היא כמובן כן, אבל במידה פחותה לאין שיעור מכל מכונית שאנחנו נוסעים בה. מצד אחד לא ניתן לקבוע עדיין היכן היא תיפול, אז אזור הפגיעה האפשרי כולל את רוב שטח כדור הארץ. מצד שני רוב רובו של שטח זה הוא ים. אולי תופתעו לשמוע, שאזורי היבשה הם ברובם הגדול לא מיושבים, כך שהסיכוי לפגיעה במקום מיושב הוא קלוש ביותר. הסיכוי שאזור הפגיעה הוא המקום בו חיים אתם, הקוראים, הוא אפסי.

סימולציות מראות שחלקים מהחללית עד משקל כולל של 200 ק"ג עלולים לשרוד את המעבר באטמוספירה ולפגוע בקרקע. החשש העיקרי הוא מטונות של דלק הידרזין שהחללית לא הספיקה לנצל. דלק רעיל זה, אם יגיע לקרקע, עלול לסכן גם אנשים שלא נפגעו ישירות. למרות זאת, הסיכוי לכך הוא קטן ביותר.
היתרון היחיד של נפילה במקום יבשתי ושרידה של חלקים שלמים מהחללית, הוא שאולי תא הניסוי שאמור היה לחזור עם דגימות אדמה מפובוס יישאר שלם. בתוכו שוכן מכל הניסוי LIFE של האגודה הפלנטרית, ובתוך המכל שורצים יצורים זעירים בעלי יכולת הישרדות מהטובות שיצרה האבולוציה. אם הניסוי הזה יחזור בשלום, אפשר יהיה להפיק משהו קטן מתוך הכשלון המהדהד הזה.

מכל ניסוי LIFE (דגם לבדיקות, לא המכל המוטס)
Credit: Bruce Betts/The Planetary Society
איך יתכן שיודעים לשגר חלליות בדיוק רב למקומות בקצה מערכת השמש, אבל לא יודעים בדיוק היכן תיפגע חללית שנכנסת לאטמוספירה? הבעיה היא שבעוד שבחלל יש כוחות שקל לנבא את השפעתם לפחות באופן גס, האטמוספירה היא סיפור שונה לגמרי. הצפיפות שלה משתנה ממקום למקום ומשעה לשעה. לקראת הנפילה של UARS היתה פעילות שמש קצת יותר חזקה מהרגיל, וזה גרם למועד הנפילה להקדים בשבוע.

כרגע ניתן לקבוע שפובוס-גרונט תיפול ביום ראשון בצהריים, פלוס-מינוס יום. מאחר והיא מקיפה את כדור הארץ מספר רב של פעמים כל יום, אז עדיין אין ידיעה ברורה היכן היא תיפול.
בתחילת החודש היו דיווחי עיתונות על התרסקות באפגניסטן, אבל זה כמובן מופרך לגמרי. לא ניתן יהיה לקבוע במדוייק כל כך עד ליום ההתרסקות.

נכון ליום שישי 13/1 בשעה 20:00 (שעון ישראל), נראה שמועד ההתרסקות יהיה סביב יום ראשון 15/1 בשעה 21:00. אם הנפילה תהיה בדיוק בזמן זה, מקום הפגיעה יהיה במרכז האוקיינוס האטלנטי על קו המשווה. אבל זה לא יהיה בדיוק בזמן זה.
הרגישות לזמן היא גדולה מאד. אי הוודאות הוא בסדר גודל של שעות, ובשעה אחת החללית מקיפה שלושה רבעים מהיקף כדור הארץ, כלומר שמקום הפגיעה יכול עדיין להיות כל מקום אחר.

בינתיים סיבת הכשלון עדיין בחקירה, ואת דו"ח הבדיקה נדרש להגיש עד ה- 26 בינואר. בין לבין כבר ישנן האשמות לכיוונים שונים ומשונים.

עדכונים בזמן-אמת יתווספו בעיקר בדף הפייסבוק של "מסה קריטית".