מפגש היסטורי

לפעמים קל לשכוח שחלק מהדברים שאנחנו יודעים היום התגלו רק לאחרונה.
למשל לפני 100 שנה עוד לא השתמשו במושג "גלקסיה" מכיוון שעוד לא היו אמצעי תצפית ומדידה טובים מספיק כדי לזהות שיש "שבילי חלב" נוספים, ותהליך ההיתוך הגרעיני שמפעיל את השמש מוכר לנו רק מסוף שנות ה- 30 במאה הקודמת.
אבל בשביל להבין את מערכת השמש היה צריך להמתין לתחילתו של עידן החלל.
כך למדנו שלכדור הארץ יש מעטפת בלתי נראית של חלקיקים טעונים שכלואים בשדה המגנטי שלו. למדנו איך נראה הצד הרחוק של הירח. גילינו שכוכב חמה אינו 'נעול' כשצד אחד שלו פונה בקביעות לשמש, וגילינו שגם לצדק יש מערכת טבעות משלו.

אתמול מצאתי בבית הוריי את החוברת "כוכבים במסילותם" מאת נתן אריה (הוצאת החברה להגנת הטבע בשיתוף האגודה הישראלית לאסטרונומיה, תשל"ח, הוצאה ששית תשמ"ב). חוברת זו הכירה לילד שהייתי בתחילת שנות ה- 80 את עולם האסטרונומיה לראשונה.

כוכבים במסילותם - מדריך לתצפיות בשמים
צילום: יואב לנדסמן

במיוחד זכרתי את טבלת כוכבי הלכת, כפי שמופיעה להלן.

נתוני כוכבי הלכת מתוך החוברת
צילום: יואב לנדסמן

למרות המהדורה הששית (1982), המידע עדיין מעודכן לשנת ההוצאה המקורית (1978), כשחלליות וויאג'ר רק יצאו לדרכן לכוכבי הלכת החיצוניים.

הפרט הבולט במיוחד הוא שכמות הירחים שהתגלו מאז הוא עצום; 67 לצדק, 62 לשבתאי (עם עוד המון ירחונים זעירים), 27 לאורנוס, 14 לנפטון ו- 5 לפלוטו.
הפרט הבולט השני הוא סימני השאלה בעמודה של פלוטו. למעשה חוסר הידיעה של המסה, הצפיפות וכוח המשיכה נובעת מכך שטרם התגלה הירח הגדול של פלוטו, כארון. הוא התגלה באותה השנה בה יצאה החוברת לראשונה, אבל פרט לכך רוב השאלות לגבי פלוטו נותרו ללא מענה.

מנקודת מבטי, לגדול בתקופה שבה מדי כמה חודשים או שנים פורסמו תגליות חדשות של ירחים או ממצאים אחרים מפני השטח של כוכבי לכת, היה מרגש ומלהיב מאד. היום המצב עוד יותר מעניין לחובבי אסטרונומיה. ראשית, יש יותר משימות חלל, והן מודרניות ומשוכללות לאין שיעור. שנית, האינטרנט מאפשר למידע להגיע אלינו תוך זמן קצר מאד מהרגע שבו הוא נקלט על ידי אנטנות הענק של רשת החלל העמוק. לפעמים תוך דקות בלבד.

בעוד יומיים (14/7/2015) תחלוף לראשונה חללית סמוך לפלוטו, שהיום מוגדר ככוכב לכת ננסי. כדי לקבל תשובות לחלק מהשאלות נשלחה החללית ניו-הורייזנס (אופקים חדשים), החללית המהירה ביותר אי פעם, למסע של קרוב ל- 10 שנים במהלכו צלחה כמעט 6 מיליארד קילומטרים, ושבשיאו תחלוף במרחק זעום של כ- 13,000 קילומטרים מפני השטח של פלוטו.

המון מידע חדש מתקבל בזכות חללית אחת. צילומים אפשר לצלם ממסלול סביב כדור הארץ, אבל הם לעולם לא ישתוו לאלו שמצולמים מטווח קרוב. מלבד הירח, שקרוב אלינו מאד, לא ניתן לזהות מאפיינים גיאולוגיים של עצמים אחרים. מאפיינים אלו הם המפתח להבנת התהליכים שיצרו את מערכת השמש ושהביאו אותה לצורתה הנוכחית. תהליכים אלו עדיין מניעים שינויים בסביבה שלנו, בכדור הארץ. וכדאי לנו מאד להבין אותם היטב אם ברצוננו להשאר בסביבה בעתיד.

תמונות מעובדות של פלוטו מטלסקופ החלל האבל (2010)

פלוטו בצבעים אמיתיים מניו הורייזנס ממרחק 8 מיליון קילומטר
Image Credit: NASA-JHUAPL-SWRI

פרט לצילומים, רק חללית שחולפת בקירבת מקום יכולה למדוד שדות מגנטיים, קרינה, חלקיקים, אבק ועוד.

חלליות עמוסות מכשור מדעי מספקות את סקרנותנו ומאפשרות לענות על שאלות רבות, אבל עם זאת הן חושפות מידע רב נוסף שגורם לנו לשאול שאלות חדשות. בעוד כמה ימים נקבל המון מידע חדש, שיעצים את הידע הקיים מצד אחד, ויהיה בסיס לשאלות שכרגע אנחנו אפילו עוד לא יודעים לשאול. זוהי התקדמות מדעית שמתרחשת מול עיננו.

הערה לסיום שאני מקווה שלא תנמיך את הציפיות יתר על המידה: לוקח ממש הרבה זמן להעביר נתונים מהחללית המרוחקת חזרה לכדור הארץ. אל תצפו שכל המידע המעניין יגיע ביום המעבר. פרטים מסויימים יגיעו לפני, פרטים נוספים כמה ימים אחרי, והמידע האיכותי ביותר יגיע בהמשך השנה והשנה הבאה.
זה יקח זמן, אבל אם חיכינו עד עכשיו, אז לא יהיה נורא להמתין עוד קצת. זה עולם חדש, וכמו כל עולם חדש שפגשנו לראשונה מקרוב, גם כאן תהיינה הפתעות לרוב.

שביט ISON במופע מרהיב

יתכן שיהיה לנו שביט בשמיים בשבועיים-שלושה הקרובים. כלומר, אחד שאפשר לראות גם ללא משקפות וטלסקופים.

שביט אייסון (ISON) כפי שצולם אתמול (15/11).

מדי פעם חולף שביט במערכת השמש הפנימית, מפתח זנב לתפארת וקהילת האסטרונומים קוראת לציבור לצאת ולחזות בתופעה הנדירה. הבעיה היא שלא ניתן לדעת עד כמה בהיר יהיה השביט כשיחלוף בסביבה, והסיכוי למופע מרהיב הוא לא גדול.

מצד שני, כאשר ההתבהרות מתרחשת, היא נמשכת ימים ספורים בלבד, ולזמן קצר כל יום כך שקל לפספס את המחזה.

מי שראה שביט בשמיים לא ישכח את החוויה במהרה. זו חוויה ייחודית ונדירה, ולכן אם שביט אייסון יואיל בטובו להאיר את שמי הלילה, אסור יהיה לפספס.

אייסון הוא שביט חד-פעמי. הוא מבקר את השמש לראשונה, ומסלולו שולח אותו למסלול בריחה מכוח המשיכה שלה. הוא לעולם לא יחזור. [עדכון 28/11: חישובים חדשים מראים שהמסלול של אייסון הוא בכל זאת אליפטי, בעל מחזור של לפחות 400,000 שנים.]

זו גם הסיבה שאנחנו לא יודעים עליו הרבה. הוא התגלה לפני פחות משנתיים ומאז עוקבים אחרי מסלולו. עכשיו הוא קרוב לשמש יותר מכוכב הלכת נוגה, והתפרצויות נוספות בגרעין שלו עיצבו זנב מרשים וירקרק באורך של מיליוני קילומטרים. ההערכות הן שהוא יצליח להישאר שלם גם לאחר המעבר הקרוב לשמש.

ההתפרצות האחרונה גרמה לעלייה מהירה בבהירות שלו, כך שכרגע ניתן לצפות בו בקלות במשקפת שדה, וממקום חשוך גם ללא אמצעי עזר כלל.

מיקום השביט בשמיים ב- 05:30 לפנות בוקר מדי יום בשבוע הנוכחי.

הבעיה העיקרית בלשכנע אתכם לנסות לצפות בשביט אייסון, היא שצריך לקום לפנות בוקר לשם כך. מנקודת מבטנו רואים את השביט במזרח בקבוצת וירגו (בתולה), קרוב לכוכב הבהיר ביותר בה, ספּיקה. קבוצה זו זורחת בעונה הנוכחית רק לפנות בוקר, כך שאפשר יהיה לצפות בשביט בסביבות 05:00 בבוקר ועד שהשמש תאיר את השמיים במידה שלא תאפשר לראות שום דבר מלבדה.

ב- 28 בנובמבר יגיע השביט למרחק הקרוב ביותר לשמש במסלולו, ויתחיל להתרחק ממנה. הפעם נוכל לראות אותו אחרי השקיעה, בצד מערב כמובן. גם הפעם הוא יופיע בשמיים לזמן קצר כי הוא ישקע מעט לאחר השמש. כמו כן לא ניתן לדעת כבר עכשיו עד כמה הוא יישאר בהיר לאחר ההתקרבות לשמש. כאמור, שביטים הם בלתי צפויים.

הדבר היחיד שלא רק צפוי בהם לחלוטין אלא אף וודאי, הוא המסלול בו הם נעים. לכן שמועות על התקרבות מסוכנת לכדור הארץ או סיפורים הזויים אף יותר הם שקריים וחסרי בסיס.

שמיים צלולים וצפייה מהנה!

____________________________________

עוד על שביטים ב"מסה קריטית":

אבק כוכבים

אפוקסי מכה שנית

מטאורים ואירועים נוספים

השבוע אנחנו צפויים למטר מטאורים פרסאידים, כמידי שנה. שיא המטר יגיע בלילה שבין יום שני (12/8) ליום שלישי (13/8) בסביבות שעת חצות ואילך.
הפרסאידים הם רסיסי סלע וקרח שניתזו משביט בשם סוויפט-טאטל (Swift-Tuttle), שחלף לאחרונה בסביבתנו בתחילת שנות ה- 90 של המאה הקודמת, וישוב בעוד מעל מאה שנים.
הרסיסים הללו, שהיו חלק מזנב השביט, נותרו במסלול החוצה את מסלולו של כדור הארץ, וביום שני הקרוב נחלוף דרך עננה של חצץ בין פלאנטרי. הרסיסים שייגרפו על ידי כדור הארץ יתנדפו באטמוספירה ויותירו שובל יפהפה שאותו נוכל לראות כ"כוכב נופל".
הציפייה היא לקצב של עד 100 מטאורים בשעה, במקום חשוך וללא עננים. למעשה כל שצריך על מנת לצפות בפרסאידים הוא לצאת החוצה בלילה ולשכב על הגב במקום חשוך תחת השמיים הפתוחים, ולהביט למעלה.
לקריאה נוספת - רשומה שכתבתי על מטר מטאורים אחר, אבל זה אותו העיקרון.

אם אתם רוצים להשתתף בהדרכה שלי, אתם מוזמנים להגיע לאירוע "אבק כוכבים" שייערך באתר רוג'ום אל-הירי שעל שביל הגולן. זהו מעגל אבנים פרה-היסטורי ענקי ומסתורי, ושם אני וניר להב נעביר הדרכה על מטאורים, קבוצות כוכבים, פלנטות, גלקסיות ועוד.
לפרטים נוספים אפנה אתכם לרשומה שכתב ניר ובה כל הפרטים הלוגיסטיים.

אתר רוג'ום אל-הירי ממעוף המסוק.
לקוח מויקיפדיה

אירועים נוספים בקרוב:

• במוצאי שבת 17/8 בשעה 21:00 אנחה את התכנית השלישית של "החללית", תכנית אינטרנט בשידור חי שבה אני וחברי הצוות משוחחים על דברים מעניינים שקורים בחלל. אתם מוזמנים לצפות ולהשתתף באמצעות התגובות. השידור ניתן לצפייה בקישור שיינתן כ- 30 דקות לפני תחילתו בפייסבוק, בגוגל+ ובטוויטר.
  בינתיים תוכלו לצפות בתכניות הקודמות.

• ביום שישי 23/8 תתקיים הרצאה שלי בכנס השלישי של חובבי סדרת המדע הבדיוני הותיקה "סטאר טרק". ההרצאה תעסוק בשיטות בהן אנו חוקרים את החלל, לאו דוקא בסדרות הטלוויזיה, בהשוואה לחקר ארצות חדשות בהיסטוריה של האנושות, וכמובן שגם עם מבט לטכנולוגיות עתידיות.
  שימו לב גם לשאר ההרצאות בכנס. נראה שיהיה מאד מעניין.

סקופ: גם השנה מאדים לא יהיה בגודלו של ירח מלא

לפני עשור, בקיץ 2003, התרחש ארוע אסטרונומי נדיר ביותר; כוכב הלכת מאדים הגיע למרחק הקרוב ביותר האפשרי לכדור הארץ. מצב זה לא קורה לעיתים תכופות. אמנם כל שנתיים כמעט נמצאים מאדים וכדור הארץ מאותו הצד של השמש ולכן קרובים זה לזה (מצב הנקרא באסטרונומיה "ניגוד"), אבל הפעם הזו לא היתה מקרה רגיל.

מסלולי ההקפה של כדור הארץ ומאדים סביב השמש אינם מעגליים אלא אליפטיים, כך שישנה נקודה במסלול סביב השמש בו כל אחד מכוכבי הלכת נמצא הכי קרוב לשמש (נקודה במסלול הנקראת "פריהליון"). מצידו השני של המסלול נמצאת הנקודה הרחוקה ביותר מהשמש ("אפהליון"). כאילו בכוונה לסבך את העניינים יותר, המיקום המרחבי של נקודות אלו משתנה לאיטו.
כך קורה לעיתים רחוקות בלבד, כלומר פעם במאות עד רבבות שנים, שמאדים וכדור הארץ נמצאים בניגוד בדיוק בזמן שכדור הארץ באפהליון, ומאדים נמצא בפריהליון, וכך שני כוכבי הלכת נמצאים במרחק הקצר ביותר זה מזה: כ- 56 מיליון קילומטר בלבד.

זה קרה ב- 27 באוגוסט 2003. מאדים הופיע בשמי הלילה כנקודת אור כתומה ובוהקת. אפשר היה להביט בו מבעד לטלסקופ קטן ולהבחין בגוונים שונים על פניו ובכיפות הקרח שבקטביו. הארוע לא היה מוגבל ליום אחד כמובן. גם במהלך החודש שלפני והחודש שאחרי היה מאדים קרוב באופן בלתי רגיל לכדור הארץ, וצופים מתמידים יכלו להבחין בסחרור של מאדים ובשינויי מזג האוויר על פניו. אני זוכר שאפשר היה לראות את שינוי גודל כיפות הקרח, וכשהתחילה סופת חול הפכו פני כוכב הלכת לבעלי גוון אחיד (סופות חול על מאדים מסוגלות להגיע לממדים פלאנטריים ולכסות את כל פני השטח).

מאדים. לעולם לא ייראה בגודל של הירח.
Credit: NASA

זמן מה לפני הארוע, כשהתקשורת החלה להתעניין בכך, נפוץ גם מייל שרשרת שטען שמאדים יראה גדול כמו ירח מלא. לא צריך ידע רב באסטרונומיה כדי להבין שמדובר במתיחה, שקר, וקשקוש מוחלט.
הקוטר של מאדים גדול בקירוב פי- 2 מקוטרו של הירח, כך שכדי להיראות מכדור הארץ באותו גודל, עליו להימצא במרחק גדול פי- 2 ממרחק הירח! גם כשמאדים קרוב אלינו ביותר, מרחקו נמדד בעשרות מיליוני קילומטרים, בעוד שמרחק הירח הוא כ- 380,000 קילומטרים בלבד.

בשנה שלאחר מכן קיבלתי שוב מצגת במייל, שבה נטען בשפה רוויית סימני קריאה שבתאריך 27 באוגוסט תתרחש תופעה אסטרונומית חד פעמית, ומאדים יראה בגודלו של הירח המלא וכו'. גם בתקשורת המקוונת הוכיחו כתבים מסויימים שהם לא בודקים את מקורותיהם. הגבתי לרוב השולחים והסברתי מדוע מדובר במיחזור שטויות מהשנה החולפת.
בשנה שלאחר מכן כבר הגבתי באופן תקיף יותר, ובשנה שאחריה כבר הכנתי מראש טקסט תגובה ושלחתי לכל האנשים המועדים מראש, כדי לעזור להם לא לצאת טמבלים.
בשנים שלאחר מכן התופעה דעכה לממדים שלא דרשו תגבוה מבחינתי, ולכן התעלמתי.

מסיבה לא ברורה קיבלתי לאחרונה ממספר מקורות מצגת עדכנית המספרת את אותו סיפור בדיוק... אלא שהפעם יש בידי בלוג ואני לא חושש להשתמש בו!

אנא מכם, אף אדם רציני לא שולח בימינו מצגות במייל לתפוצה רחבה. זה כשלעצמו אמור להעלות חשד כבד לגבי התוכן. 
שנית, חיפוש קצר בגוגל יעלה בידכם את כל ההסברים הנדרשים. נא בידקו לפני ההפצה. אגב, מאחר וכבר חלפו עשר שנים מאז, יש אינספור אתרים עם מידע על כך, כולל ערכי ויקיפדיה, ערכים באתרי ספקנות וכדומה. באמת שלא קשה למצוא.
שלישית, על אירועים אסטרונומיים יוצאי דופן תקבלו התרעה ממקורות יודעי דבר, כמו האתר של האגודה הישראלית לאסטרונומיה, הפורום לאסטרונומיה ובלוגים העוסקים בחלל כמו הבלוג הזה.

אל דאגה, לא תפספסו דבר. תופעות אסטרונומיות, ובפרט כאלה שלא צריך ציוד כדי לצפות בהן, לא נשמרות בסוד. להיפך, אסטרונומים אוהבים לספר על דברים שמתרחשים בשמיים, ויש לי אפילו חשד למנגנון פיזיולוגי המכריח אותנו לשתף כמה שיותר אנשים בידע שלנו.

אז שיהיה לכולכם קיץ נעים ושמיים צלולים!

למה אני מאושר מכך שנחתו על מאדים?

קיוריוסיטי נחתה על מאדים. ואיזו נחיתה זאת היתה! מבצע הנדסי חסר תקדים, שהתנהל בדיוק לפי התכנית, והסתיים בשיא מרגש של הקלה ואושר של כל צוות המשימה, עם צופים רבים שעקבו בשידור חי אחר המתרחש מכל קצוות העולם.
אם פספסתם את תגובת צוות הנחיתה, הקדישו שתי דקות וחצי לצפייה בשבע דקות האימה הופכות לפורקן של אושר צרוף:

בנוסף תוכלו לקרוא את הדיווחים והתגובות שנכתבו בזמן אמת בדף "מסה קריטית" בפייסבוק, ולקחת חלק בהתרגשות שניכרת שם.

למרות שאני מאד רוצה לכתוב על מה שנעשה עד כה על ידי קיוריוסיטי על אדמת מאדים, ועל מה שהולכים לעשות בשבוע הקרוב, החלטתי לענות על שאלות שצצות בצורה זו או אחרת אחרי כל הצלחה (ובמיוחד אחרי כשלונות) של משימות חלל אזרחיות.

מעבר נוגה - הזדמנות אחרונה בהחלט

עם זריחת החמה ביום רביעי הקרוב (6/6) יתרחש מעבר של כוכב הלכת נוגה על פני השמש, תופעה נדירה שבמהלכה חולפת נוגה בדיוק בין כדור הארץ והשמש.

מעבר נוגה ב- 2004, כפי שצולם מהחללית TRACE
Credit: NASA

בישראל זורחת השמש לאחר שנוגה כבר באמצע הדיסקה שלה, בשעה 05:33. סיום האירוע יתרחש בשעה 07:56.
אם אתם שואלים את עצמכם "למי אכפת?" או "מה הסיפור הגדול?", אז הנה מספר סיבות לקום מוקדם בבוקר:

זה לא דבר רגיל - אפשר יהיה ממש לראות את נוגה כעיגול שחור ש"מטייל" לרוחב דיסקת השמש. מתי לאחרונה ראיתם דבר כזה?

זו ההזדמנות האחרונה שלכם לראות דבר כזה  - מעברים של נוגה הם נדירים ביותר. שני מעברים בהפרש של 8 שנים בינהם, ומעל 100 שנים בין הזוגות. המעבר המדובר הוא השני מתוך זוג המעברים, והפעם הבאה תהיה בשנת 2117! יתכן, כמובן, שעד אז נוכל לצאת לחלל ומשם לצפות למעברים נוספים של נוגה תוך פחות שנים, אבל לא הייתי בונה על זה.

זו תופעה בעלת חשיבות גדולה בהיסטוריה של המדע - בעזרת מדידה מדוייקת של זמני המעבר כפי שנצפה מאזורים שונים על פני כדור הארץ, אפשר לחשב במדוייק את מרחק כדור הארץ מהשמש. בזמן המעבר של שנת 1639 התבררו סוף סוף מימדיה האמיתיים של מערכת השמש. גם בזמן המעבר הקרוב יש הזדמנות חד פעמית למחקר מדעי, למשל לאיסוף מידע שיכול לסייע באיתור כוכבי לכת סביב שמשות רחוקות, וללימוד על האטמוספירה של נוגה.

כל מי שפיספס יביט בכם בהערצה - על כך שקמתם מוקדם למען המדע! ו"למען המדע" הוא כידוע תירוץ מעולה למעשים המוזרים ביותר.


חשוב - כיצד צופים בבטחה בשמש?
בשום מקרה אין להביט אל השמש ללא אמצעי הגנה הולמים, ובפרט לא מבעד למשקפת או לטלסקופ. האחרונים יגרמו לעיוורון מיידי וללא אפשרות שיקום!

משקפי צפייה מיוחדים והקרנה באמצעות משקפת.
צולם בעת ליקוי החמה במרץ 2006. קרדיט: דוד פולישוק

שיטה מס' 1 - שימוש במשקפיים מיוחדים לצפייה בשמש, או מבעד לזכוכית ריתוך מספר 14 לפחות (מעבירה בערך 3 מיליוניות מעוצמת האור הפוגע בה). זכוכיות כהות אחרות, זכוכית מפוייחת, פילם (אם עדיין יש כזה דבר), משקפי שמש ושאר מסננים מאולתרים אינם מתאימים לצפייה בשמש כי הם מעבירים יותר מדי מהקרינה!
שיטה מס' 2 - הקרנה דרך נקב. עדיף לביצוע בחדר עם חלון הפונה דרומה שממנו רואים את השמש בצהריים, ולא בחוץ, כי את החדר אפשר להחשיך. מחזיקים מול השמש לוח אטום ודק (בריסטול, למשל) שבו נקב סיכה אחד. מול הלוח, בצידו הנגדי לשמש, יש להחזיק לוח חלק שישמש כמשטח צפיה. את המרחק הנכון להחזיק את משטח הצפיה צריך לגלות לבד - לקרב אל הלוח המנוקב ולהרחיק עד שמקבלים את דמות השמש באופן ברור. שימו לב שככל שהנקב קטן יותר, הדמות המוקרנת תהיה חדה יותר, אולם גם חשוכה יותר, ולכן בחוץ יהיה קשה מאד להבחין בה. ככל שנרחיק את משטח הצפייה תהיה הדמות המוקרנת גדולה יותר, אבל גם חלשה יותר, כי זה בעצם פיזור של אותה כמות אור על פני שטח רב יותר.
שיטה מס' 3 - הקרנה בעזרת משקפת או טלסקופ. השיטה המועדפת עלי, אבל היא דורשת הצבת הכלי האופטי על גבי חצובה, ומדי כמה דקות לכוון מחדש כדי לפצות על תזוזת השמש בשמים (למעשה תנועת סיבוב כדור הארץ). רצוי לחבר קרטון אל המשקפת או הטלסקופ כך שרק העדשה הקידמית תבלוט דרכו, ובאופן זה להטיל צל על משטח הצפיה. מרחק משטח הצפיה צפוי להיות בסביבות מטר אחד אבל צריך לנסות עד שמקבלים דמות חדה. רצוי גם שמשטח הצפיה יהיה חלק ולבן.
שיטה מס' 4 - תצפית דרך טלסקופ עם מסנן מיוחד לצפייה בשמש. זו הדרך הטובה ביותר, אך דורשת ציוד מיוחד. אין לאלתר מסננים למשקפות וטלסקופים! הסיכון גבוה מדי.

משקפי צפייה בשמש וקופסה למשקפת שדה להקרנת דמות השמש (זמן הכנה כ- 20 דקות)

כמה עובדות מעניינות על נוגה:
בספרי הלימוד שהיו לי בילדותי היה כתוב שנוגה הוא כוכב לכת תאום של כדור הארץ. זה התבסס בעיקר על הגודל, אבל מאז למדנו כמה דברים, ומסתבר שמלבד הגודל קשה למצוא דמיון.

• היממה של נוגה נמשכת 243 יממות של כדור הארץ. זה מוזר כי זה סחרור איטי מאד.
• הסחרור של נוגה מוזר עוד יותר כשמבינים שאורך השנה על נוגה הוא "רק" 225 יממות של כדור הארץ, כך שהיממה ארוכה מהשנה.
• הסחרור של נוגה מוזר אפילו יותר כי הוא הפוך יחסית לכיוון הסיבוב סביב השמש. בשונה מכל שאר כוכבי הלכת במערכת השמש.
• האטמוספירה של נוגה מכילה בעיקר (97%) פחמן דו-חמצני. בנוסף לכך היא כל כך דחוסה, עד שעל פני הקרקע טמפרטורות של כמעט 500 מעלות צלזיוס, ולחץ של פי 90 מהלחץ שאנחנו מרגישים על פני כדור הארץ. כל חללית שנחתה על פני נוגה נמעכה תוך זמן קצר.
• לאחר המעיכה הן כנראה נצלו בחום הנורא והתעכלו בגשם החומצי. פני הקרקע של נוגה הם פחות או יותר ההגדרה של גיהנום כפי שנוטים לדמיין אותו.
• כ- 12 משימות מחקר רובוטיות נחתו על נוגה בין השנים 1967 ו- 1985, רובן הגדול נשלחו מברית-המועצות.
• נאס"א בחנה אפשרות לנצל את החומרה של תכנית אפולו, לאחר ביטולה, לצורך שיגור משלחת מאויישת לטיסה סביב נוגה.
• היום יש חללית אחת בלבד המקיפה את נוגה - וונוס אקספרס השייכת לאיחוד האירופאי. אקאצוקי, חללית נוספת השייכת לסוכנות החלל היפנית, פיספסה את ההזדמנות להגיע לנוגה בגלל תקלה, והיא ממתינה בחלל להזדמנות הבאה שתתרחש בעוד מספר שנים.

נוגה בצבעים אמיתיים

From Wikipedia, Credit: NASA/Ricardo Nunes

לקריאה נוספת:
גדי איידלהייט מפרט על המעבר ומזמין אתכם לתצפית בגבעת שמואל
אמיר ברנט מסביר על המעבר בסרטון בעברית
כתבה באתר "הידען"
על המעבר בבלוג של אמיר אברמוביץ'
הסברים מאויירים (אנגלית)

המעבר בשידור חי:
אתר מצפה הכוכבים ברקת
אתר מכון וייצמן


תצפית מהנה ובטוחה, ושמיים צלולים! וברצינות, אירוע של פעם בחיים, מה יכול להיות חשוב מזה?

מה זה חם בפנים, קר בחוץ, ומקיף את שבתאי?

התמונה הבאה הופיעה השבוע באתר התמונה האסטרונומית היומית APOD (הכניסו למועדפים או צרפו ל- RSS שלכם. אתם תודו לי על כך):

לחצו להגדלה. כדאי לכם, זה בחינם!
קרדיט לצילום: Ciclops, SSI, JPL, ESA, NASA, Gordan Ugarkovic

זהו אֶנקֶלַדוּס, אחד מירחיו הרבים של שבתאי, כפי שצולם על ידי החללית הרובוטית קאסיני.מלבד יופיה הזר והמרתק, מכילה תמונה זו כמה הפתעות.

ראשית, מדוע הצד השמאלי של אנקלדוס מואר, כשבבירור אור השמש מאיר רק את צידו הימני והרחוק?
באותה בעיה נתקל מי ששאל את עצמו כיצד רואים לפעמים את צידו המוצל של הירח, והתשובה זהה: האור מגיע מכוכב הלכת הקרוב. אנקלדוס מואר על ידי האור המוחזר משבתאי, והירח שלנו מואר מהאור החוזר מפני כדור הארץ.
בעניין זה, אנקלדוס מחזיק באחד השיאים במערכת השמש. אחוז האור המוחזר מפניו (תכונה שנקראת "אַלבֶּדוֹ", Albedo) הוא הגדול ביותר בכל מערכת השמש, ועומד על מעל 90%, כלומר שהוא סופג פחות מ- 10% מהאור שפוגע בו, ומחזיר את השאר. אנקלדוס מחזיר כל כך הרבה אור כי הוא מצופה בשכבת קרח.
לצורך השוואה, האלבדו של הירח שלנו הוא בסביבות 13% בלבד, כלומר שהוא כמעט ולא מחזיר אור. הסיבה שהירח בוהק כל כך בשמיים היא רק בגלל קירבתו אלינו.

ההפתעה השניה היא הגייזרים שבתחתית התמונה. אנקלדוס מתיז מתוכו סילונים של מים חמים, שלא רק אחראיים לכך שלמעשה יש לו סוג של אטמוספירה מקומית באזורים ה"פעילים", אלא שככל הנראה הם נסחפים למסלול סביב שבתאי ובזכותם קיימת טבעת E, שהיא אמנם דלילה מאד, אבל פרושה על פני שטח עצום.

ירחים שזורים בטבעות - לגמרי לא במקרה.
Credit: NASA

אנקלדוס הוא ירח זעיר, קוטרו הממוצע 500 קילומטרים בסך הכל. זה מספיק כדי שתהיה לו צורת כדור, אבל לא מספיק כדי לשמור לעצמו אטמוספירה. השאלה האמיתית היא למה אנקלדוס חם מבפנים (המים החמים הרי מגיעים במפנים), והאם יש אוקיינוס (נוזלי כמובן...) מתחת למעטה הקרח בדומה לסברה לגבי הירח אירופה של צדק.
להבדיל מגופים גדולים כמו כדור הארץ, שמסוגלים לשמור על חומם הפנימי למשך מיליארדי שנים, גופים קטנים יאבדו את החום הבראשיתי שלהם (אם בכלל היה כזה) מהר יחסית. גוף קטן ממדים שנוצר עם מערכת השמש עשוי להיות חם מסיבות אחרות, התפרקות איזוטופים רדיואקטיביים או חיכוך פנימי כתוצאה מלחצי גיאות. אנקלדוס כנראה "סובל" משני האפקטים.

אוקיינוס חם מתחת לפני השטח הוא עניין מסקרן מאד, כי התנאים שבו עשויים להיות כאלה שמאפשרים קיום חיים, והגייזרים העצומים הללו בהחלט הופכים אותו למקום מעניין אפילו יותר מהירח אירופה, למרות שהוא רחוק וקטן הרבה יותר.

נפלא בעיני המגוון העצום של עולמות במערכת השמש שלנו. לכל כוכב לכת, ירח או אסטרואיד יש תכונות מיוחדות משלו, ותעלומות רבות שצריך לחקור. מה לעשות שאחת התכונות של הגזע האנושי היא הצורך להתאים את כל מה שקיים לתבניות עם מכנה משותף ולתת להן שם.
על כך אני אומר - יחי היוצא מהכלל.

התגלה תאום לכדור הארץ? אל תארזו עדיין...

הנה זה שוב קורה:
הארץ: "נאס"א גילתה "תאום כדור הארץ" במרחק 600 שנות אור"
YNET: ""תאום לכדור הארץ": כוכב לכת חדש יאפשר חיים?"
NRG מעריב: "קצב: אני לא מתחרט על דבר" ...טוב, כנראה שהקוראים שלהם לא מתעניינים באסטרונומיה...

מה באמת גילו ועל מה המהומה?
על טלסקופ החלל קפלר כבר כתבתי, אבל אזכיר בקצרה: בניגוד לטלסקופים אחרים, קפלר מביט לכיוון אחד בלבד, קטע זעיר בשביל החלב שבו נכנסות לשדה הראייה שלו לא פחות מ- 150,000 שמשות בעלות מאפיינים דומים לשמש שלנו.
טלסקופ קפלר בוהה בהן באמצעות המצלמה הגדולה ביותר ששוגרה לחלל, בהפרדה של 95 מיליון פיקסלים, ומחפש שינויים בעוצמת האור שלהן. שינויים אלו עשויים להעיד על כוכב לכת שחולף על פניהן ומסתיר מעט מאורן.

שדה הראייה של טלסקופ החלל קפלר
CREDIT: Carter Roberts

כדי להכריע שבאמת מדובר בכוכב לכת, נדרשת חזרה של אותה ירידה בעוצמת האור עוד פעמיים נוספות באותו תיזמון בדיוק, כלומר סך הכל שלושה מעברים של כוכב הלכת בין השמש שלו ובין הטלסקופ.
כאשר מזהים את הירידה בעוצמת האור, ניתן להעריך די במדוייק את קוטרו של כוכב הלכת. משך השנה שלו (הזמן בין ההסתרות) מעיד על המרחק שלו מהשמש ועל מסת השמש. זה בערך כל מה שיודעים עליו.
מה לא יודעים? מה המסה שלו! אילו היינו יודעים את המסה, אז יחד עם הקוטר (שכאמור ידוע) אפשר לדעת מהי הצפיפות הממוצעת, שמאפשרת לדעת האם כוכב הלכת מוצק, גזי, או משהו באמצע.

כשמגלים כוכב לכת בעל מסה גדולה מאד, אפשר להעריך את מסתו על פי תנודות השמש שלו, תוצאה של הכבידה הרבה של כל אחד משניהם. הבעיה היא שעיקר העניין שלנו הוא בכוכבי לכת קטנטנים כמו כדור הארץ.

האזור המאפשר קיום חיים
CREDIT: NASA/Ames/JPL-Caltech

קפלר 22-בי הוא כוכב לכת שהתגלה באמצעות טלסקופ החלל קפלר. הוא סובב שמש מעט יותר קטנה ופחות בהירה מהשמש שלנו, ומשך השנה שלו הוא 290 ימים, מה ששם אותו ב"אזור המתאים לקיום חיים". אזור זה הוא רצועה דקה סביב השמש, שכוכבי לכת הנמצאים בו, בתנאים מסויימים עשויים להיות עליהם מים נוזליים. אני מסייג בכוונה - כוכב לכת ללא אטמוספירה, או לחילופין שעשוי כולו מגז, לא יכיל מים נוזליים ולא משנה מה המרחק שלו מהשמש.

האזור הזה למעשה מגדיר טמפרטורה ממוצעת על פני כוכב הלכת (מותאם לעוצמת השמש, כמובן). וגם זה בעייתי מאד להערכה. להמחשה, הטמפרטורה המשוערת על פני השטח היא כ- 40 מעלות צלזיוס, אבל זו יכולה להיות הטמפרטורה של פסגת העננים שלו. גם על פסגת העננים של נוגה יש טמפרטורות סבירות למדי, אבל על פני הקרקע שוררת טמפרטורה של מאות מעלות צלזיוס.
לא קל לקבל את חוסר הידיעה הזה. בהעדר נתון המסה, יש אי וודאות גדולה לגבי ההרכב, הכבידה, ובסופו של דבר - היכולת שלו לקיים חיים. אותו כוכב לכת יכול להיות בין כוכב לכת מכוסה אוקיינוס ואטמוספירה עבה שמסתו כמעט פי- 10 ממסת כדור הארץ והכבידה על פניו היא קצת פחות מ- 2 ג'י, לבין כוכב גזי במסה של 35 כדורי-ארץ. הבדל גדול מאד...

אז השאירו את המזוודות בארון. עדיין לא מצאנו "תאום כדור ארץ", אבל התגלית הנוכחית היא בכל זאת תגלית חשובה! כוכב לכת קטן ב"אזור המאפשר חיים" הוא עדיין חדשות, כי עכשיו ידוע לנו רק על שניים כאלה.
לדעתי זה רק עניין של זמן עד שנמצא. אנחנו נעשים יותר ויותר טובים בזה, ורק התחלנו לעסוק בכך ברצינות.

ועוד נקודה למחשבה; אנחנו סורקים רק נתח זעום מהגלקסיה שלנו. שביל החלב מכיל כל כך הרבה כוכבים שגם אם אין שום כוכב לכת דמוי כדור הארץ סביב אף אחד מהכוכבים שעליהם הוא צופה, אין זה מוכיח דבר לגבי קיומם או אי-קיומם בשאר האזורים.
להלן אינפוגרפיקה יפהפיה מאתר SPACE.COM המתארת את סוגי כוכבי הלכת שהתגלו עד כה. שימו לב במיוחד לאזור הסריקה שלנו אחר כוכבי לכת מחוץ למערכת השמש - כמה הוא זערורי יחסית למימדי גלקסיית הבית שלנו.

Source: SPACE.com: All about our solar system, outer space and exploration

_____________________________
לקריאה נוספת ולעדכונים: http://phl.upr.edu/home (אלה חברה רציניים, אבל כמו רוב המדענים, לפעמים מציפים בפרטים הפחות מעניינים)

דברים לעשות החודש

מקבץ הודעות וקישורים:

ביום ראשון ה- 11 בדצמבר, אני חוזר על ההרצאה שלי מכנס אייקון "השמד עולמות מיד - שאל אותי כיצד!", בבאר לה צ'אמפה דל מאר ברחוב הארבעה בתל-אביב (בערך מול אשכול הפיס) בשעה 19:00. כולכם מוזמנים, במיוחד אלו שפספסו, והכניסה בחינם.

ביום שבת, 10 בדצמבר, בשעה 16:32 יזרח הירח המלא...רק שלא ניתן יהיה לראות אותו. ליקוי לבנה מלא יתרחש באותו זמן, ומישראל אפשר יהיה לצפות בו החל ממצב של ליקוי מלא ועד ליציאה של הירח מצל כדור הארץ.
גדי איידלהייט מתאר זאת יפה כך שאין לי מה להוסיף, חוץ מאשר להמליץ.

ביום חמישי ה- 22 בדצמבר ייערך כנס מאוֹרוֹת של האגודה הישראלית למד"ב ולפנטסיה במקום הרגיל - קמפוס גבעת-רם ירושלים, בניין נוער שוחר מדע. ההרצאה שלי בשעה 14:00.
בשנתיים האחרונות של כנס זה הרציתי על סרטי מדע בדיוני, ולכן נשמור על המסורת; ההרצאה שלי נקראת "מי נתן להם חליפות חלל?" ובה נעסוק בסרט "ארמגדון", אלא מה?!
אני מתריע מראש - יהיו ספויילרים! 

חוץ מזה, פתחתי עמוד פייסבוק שילווה את הבלוג (גם עמוד גוגל+, אבל הרבה יותר מסובך לקשור אותו לדברים משום-מה). לשימושכם עבור שאלות, עדכונים, חדשות וכדומה, וכמובן אשמח לקבל עוד LIKE אחד או שניים...

דרקונידים מהחלל החיצון!

ביום שבת ה- 8/10 בלילה ניתן יהיה לצפות במטר מטאורים הנקראים דרקונידים. קראתם נכון.

למה הם נקראים כך?
להבדיל ממטאורים "ספורדיים", המופיעים אקראית בשמי הלילה ונעים בכיוונים שונים, מטר מטאורים הוא שטף של מטאורים רבים שנראים כאילו הם מופצים מאזור מסויים בשמיים (נקרא "רדיאנט"). מטר מטאורים מקבל את שמו מקבוצת הכוכבים שמהווה את המקור, לכאורה, של המטר. הדרקונידים מגיעים מקבוצת דרקון (Draco), הליאונידים מגיעים מקבוצת אריה (Leo), הפרסאידים מקבוצת פרסאוס, וכן הלאה.

רדיאנט

"כאילו", "לכאורה", מהו באמת מקור המטר?

שביט
Courtesy of John Laborde

מטאורים הם רסיסי סלע וקרח שהיו חלק משביט, והושלכו לחלל כתוצאה מהתפרצויות שמתרחשות בגרעין השביט כשהוא מתחמם. הרסיסים הללו יוצרים את זנב השביט, ומתפזרים עם הזמן לכל אורך המסלול שלו וסביבתו.
שביטים שנכנסים למערכת השמש הפנימית משאירים "ענני" רסיסים בסביבת מסלול כדור הארץ, וכך במחזוריות של שנה חולף עולמנו דרך שובלם של שביטים רבים בתאריכים קבועים.
כאשר כדור הארץ חולף במסלולו בתוך שטף מטאורידים (כך אקרא לרסיסים מעכשיו, הסבר יבוא בהמשך), תראה התופעה לצופה מהקרקע כמטאורים המתפזרים מאותה נקודה בשמיים, למרות שהם נעים במקביל זה לזה. זה כמו שפסי רכבת נראים כאילו הם נפגשים באופק למרות שברור לנו שהם מקבילים זה לזה (אפילו ברכבת ישראל).

מטר הדרקונידים מקורו בשביט ג'יאקוביני-צינר, שביט שהתגלה כבר לפני יותר מ- 100 שנים, ואפילו שימש כמטרה לחללית ICE, שחלפה דרך זנבו בשנת 1985.

למה "מטאורידים"? רוצים הסבר עכשיו!
כל ה"חצץ הבין-פלנטרי", הסלעים שאינם גדולים מספיק כדי להיקרא "אסטרואידים", ואינם קטנים מספיק כדי להיקרא אבק הם מטאורידים. כאשר מטאוריד נופל דרך האטמוספירה הוא נקרא "מטאור", וכאשר הוא מונח על הקרקע הוא "מטאוריט". פשוט, נכון?

למה לא שמענו על הדרקונידים עד כה? יש השנה משהו מיוחד?
כן, אבל צריך להבין קודם מהו קז"ש.
אסטרונומים מודדים עוצמה (או איכות) של מטר מטאורים באמצעות פרמטר שנקרא קז"ש, או קצב זניתי לשעה (באנגלית ZHR). המשמעות היא כמה מטאורים יראה צופה המביט הישר למעלה, בלילה חשוך וללא עננים, ובמקום פתוח ללא הסתרות לשדה הראייה, במשך שעה אחת בשיא המטר, בהנחה שמקור המטר (הרדיאנט) נמצא בזנית. ברור שבדרך כלל תנאי התצפית הם גרועים בהרבה, ולכן הקז"ש הוא קצב המטאורים המקסימלי שניתן לצפות לו.
רוב המטאורים שאינם ספורדיים מגיעים בקז"ש של עשרות בודדות, כך שקשה לצפות לראות יותר מאשר מטאור כל כמה דקות, אבל מטר שכדאי לצפות לו יהיה בקז"ש של לפחות 100, ואז במקום חשוך אפשר לראות לפחות מטאור אחד כל דקה!
הדרקונידים מגיעים בדרך כלל במטר דליל שאין מה לטרוח בגינו, אבל כמה פעמים במאה השנים האחרונות הוא הופיע בקצב של מאות רבות של מטאורים בשעה.
השנה צופים קז"ש של עד 1000 עקב "עננה" צפופה במיוחד של מטאורידים. למעשה הצפיפות שלהם גבוהה עד כדי כך שנאס"א מסובבת את טלסקופי החלל שלה לזווית שתרחיק את האופטיקה שלהם מכיוון השטף, ותחנת החלל הבינלאומית מתמרנת להקטנת הסיכון לפגיעה בקפסולות המילוט של הצוות.

טלאי של משימת טיסת מחקר בזמן האירוע

לנו, על הקרקע, אין כל סיבה לדאגה. המטאורים שרואים כ"כוכבים נופלים" מתנדפים בגובה של עשרות קילומטרים מעלינו.

מה צריך לעשות כדי לראות אותם?
לצאת החוצה ביום שבת בלילה. השיא יהיה בסביבות 23:00 שעון ישראל, אבל גם שעתיים קודם ושעתיים אחר-כך צפויים הרבה מטאורים.
השיטה הטובה ביותר היא למצוא מקום פתוח וחשוך שבו אפשר להשתרע פרקדן על הקרקע ולהביט בשמיים. אין צורך בשום טלסקופ או משקפת. הרדיאנט של הדרקונידים הוא כאמור בקבוצת דרקון, שנמצאת פחות או יותר בכיוון צפון.
ככלל מטאורים נראים כקו זוהר המתקדם בשמיים למשך שבריר שניה ונעלם. לעיתים יש לו צבע, שיכול להעיד על ההרכב שלו. לפעמים הוא ישאיר שובל זוהר למשך שניות ספורות, ובמקרים נדירים הוא מתפוצץ תוך כדי טיסה (ללא קול, כי הוא רחוק מאד מכם!).

דעו רק שמדובר בתחזית, ולעיתים קורה שמטר מטאורים לא מופיע בעוצמה שציפו לה, אז נקווה שיהיה מה לראות, ושלא נתאכזב.
אגב אכזבות, חיסכו לעצמכם את בקשת המשאלות. אנחנו אולי סופרים מטאורים, אבל המטאורים לא סופרים אותנו.

שמיים צלולים ותצפית נעימה ופורייה!

לקסם הבא שלי אני אזדקק לקפסולת סויוז

תקלה בשחקים
ב- 24 באוגוסט שוגר טיל מדגם סויוז מבסיס החלל בבאיקונור, קזחסטן. בראש הטיל שכנה חללית פרוגרס, חללית בלתי מאויישת שנשאה קרוב לשלוש טונות של ציוד לתחנת החלל (דלק, מים, מזון, כלי עבודה, חלקי חילוף וכדומה).
כשש דקות מאוחר יותר הופרד השלב השני של הטיל, והשלב השלישי הפעיל את מנועו. לפתע, מסיבה שעדיין לא לגמרי מובנת, כבה המנוע. לא ניתן היה למנוע את ההתרסקות אי שם בהרים המיוערים בצפיפות של אזור צ'וּיסק שבמערב סיביר.

פרוגרס-M

בינתיים בחלל
בתחנת החלל הבינלאומית שוהים היום שישה אסטרונאוטים. אובדן האספקה לא יפריע להם, כי יש שם אספקה מספקת לחודשים רבים נוספים. הבעיה היא שאם לא יחליפו אותם עד נובמבר, הם יאלצו לנטוש את תחנת החלל לראשונה מזה יותר מעשור.

תחנת החלל הבינלאומית

קפצתי קצת קדימה אז אני אשלים קודם את החורים.

בינתיים על הקרקע
בעולם התעופה התפתח נוהל שלאחר התרסקות או תקלה חמורה מקרקעים את כל כלי הטיס מאותה הסידרה של הכלי שכשל. יש חובה להבין בדיוק מה גרם לתקלה לפני שמסכנים טיסה נוספת (מאויישת או לא. טיסות הן דבר יקר מאד).
הפרוגרס היא גירסת המשא של החללית המאויישת סויוז, שהיא כרגע החללית היחידה שמסוגלת להטיס בני אדם לחלל, והמשגר שלה כאמור, מקורקע. מתחילים לראות את הבעיה?

ושוב בחלל
נמשיך. בתחנת החלל עוגנות עכשיו שתי קפסולות סויוז, שנועדו להחזרת האנשים לכדור הארץ, שלושה בכל אחת. כלל הבטיחות הראשי הוא שאסור שיהיו בתחנת החלל אנשים שאין דרך להחזיר אותם בשלום ובבטחה. בעוד שבוע אמורים שלושה מהם לחזור באחת הקפסולות, וצוות חדש אמור להיות משוגר ב- 22 בספטמבר ולעגון במקום הקפסולה שירדה לארץ, שיגור שהסיכויים שיאושר קלושים לאור ההתרסקות. שלושת האסטרונאוטים "הותיקים יותר" אמורים לחזור בנובמבר בקפסולה השניה.

קפסולת סויוז עוגנת בתחנת החלל

"אז מה?" תשאלו, "אז שיישארו יותר זמן בחלל!"

(במבטא סקוטי) "אִיטְס נוֹ יוּז, קפטן"
לא ניתן לדחות את חזרת האסטרונאוטים לכדור הארץ כי... (הפסקה דרמטית)...לקפסולות הסויוז יש אורך חיים מוגבל בחלל! המנועים של הסויוז מתנוונים בחשיפה לחלל ואורך החיים שלהם הוא כ- 200 ימים, ולאחריו לא ניתן לסמוך עליהם שייפעלו. כאמור, אסור להשאיר צוות ללא אמצעי חילוץ, ולכן לפני תפוגת הקפסולה חייבים להחזיר אותה כשהיא נושאת שלושה נוסעים. אי אפשר גם למתוח את מועד החזרה עד ליום ה- 200 מסיבה מוזרה אף יותר - חלון השיבה לכדור הארץ מוגבל! בעונה זו של השנה יש תקופות של מעל חודש שבהן, בגלל מסלול תחנת החלל, נחיתה אפשרית רק בשעות החשיכה, דבר שיקשה על פעולות החילוץ וההצלה ולכן יסכן את האסטרונאוטים החוזרים. אני מניח שאפשרות זו נשמרת לשעת חירום בלבד.
לכן שלושה אסטרונאוטים חייבים לעזוב החודש, והשלושה האחרים חייבים לעזוב עד סוף נובמבר, גם אם לא יחליפו אותם.

נכון שבטיחות האנשים היא הערך החשוב ביותר, אבל נטישת תחנת החלל פירושה שלראשונה מזה עשור ויותר יישבר רצף הנוכחות האנושית בחלל, וזה פשוט עצוב ביותר.
תחנת החלל, אגב, תסתדר תקופה מסויימת ללא צוות ובאמצעות שליטה מרחוק.

ובנימה אופטימית זו
בינתיים, ובתקווה שהתקלה תתברר ותתוקן במהרה, לפנינו מספר ימים שבהם נוכל לראות את תחנת החלל הבינלאומית משייטת בשמי הערב של ישראל. אין צורך בשום אמצעי מלבד עיניים. היא תראה כמו הכוכב הכי בהיר בשמיים ותנוע באיטיות ובקצב קבוע.
בשישי בערב, 2/6 בשעה 20:17 שעון ישראל מכיוון צפון-מערב, ותחלוף קצת מעל כוכב הצפון. קצת לאחר מכן היא תעלם בתוך צל כדור הארץ.

בשבת, קצת לפני הפגנת המיליון, תוכלו לראות נקודת אור של תקווה בשעה 19:19 בערך באותו מסלול, ופעם נוספת בשעה 20:55, הפעם ממערב לכיוון דרום, ותעלם קצת לפני שתגיע לירח.
זמנים ומפות מדוייקים בקישור הזה. תוכלו לשנות את המיקום לכל עיר בארץ כדי לקבל נתונים התואמים למיקומכם.


__________________________
קרדיט לצילומים: NASA

שנת ירח

נתקלתי בסרטון הזה לפני כמה שבועות וטרם היתה לי הזדמנות להתייחס אליו, למרות שהוא פשוט מדהים.

 Credit: NASA/Goddard Space Flight Center Scientific Visualization Studio

הסרטון מציג את הירח, כפי שהוא נצפה מכדור הארץ, על פני שנה שלמה, כמובן בקיצור נמרץ.
בקלות מבחינים בשינוי מופע הירח שחוזר על עצמו בכל חודש.
חדי העין יבחינו במספר תופעות נוספות, כמו השינוי בגודל הנראה של הירח. הסיבה לכך היא שמסלול הירח איננו מעגלי אלא אליפטי, כלומר הירח נמצא לפעמים קרוב יותר לכדור הארץ ואז נראה גדול יותר, ולפעמים הוא רחוק יותר ואז הוא יראה קטן יותר.


הירח גם נראה "מתנדנד" כך שאזורים בשוליים שלו נעלמים לפרקים מאחורי האופק שלו, ואזורים בצידו השני מופיעים במקומם, וחוזר חלילה. זו תופעה שנקראת "ליברציות", ומספר גורמים לה.
חלק מהגורמים קשורים לצופה בלבד, למשל מעצם העובדה שמסלול הירח נטוי יחסית למישור המשווה של כדור הארץ, ולכן לפעמים נראה יותר מהצד הצפוני שלו או מהצד הדרומי.
גורמים אחרים קשורים לדינמיקה של גוף מסתובב, כמו שציר של סביבון מתנדנד ולא נשאר בכיוון קבוע.
למרות שהירח חושף רק 50% משטחו לכיוון כדור הארץ, התנודות מאפשרות לצפות באזורים שרק לפעמים נגלים לעינינו, כך שהשטח הכולל הניתן לצפיה הוא כמעט 60%. הרבה, אבל משאיר הרבה מאד שטח שאף פעם לא רואים מכאן, וממנו אין אפשרות לראות את כדור הארץ.


יש לי הרגשה שאני הולך לעסוק בירח יותר מהרגיל בקרוב. שתדעו להתכונן.


פוסט קשור: הביטו אל הירח

מזל טוב (1 מתוך 2)

זה יהיה פוסט קצרצר (אני מקווה, כי יש להם לפעמים נטייה להתנפח בלי ששמים לב) אז קדימה:

5 עובדות על כוכב הלכת נפטון:

1. נפטון הוא כוכב הלכת השמיני מהשמש, ולמעשה הרחוק ביותר. מעבר לו ישנם כוכבי לכת ננסיים, אסטרואידים ושביטים בלבד.

2. הוא ענק גזי, למרות שליבתו עשויה ככל הנראה מקרח (מוצק, כמובן) של מים, אמוניה, פחמן ומתאן. 

3. הוא התגלה ב- 1846, כמעט בו-זמנית, על ידי ג'ון קוץ' אדמס מאוניברסיטת קיימברידג' ועל ידי לה-וריה (Urbain Jean Joseph Le Verrier, אתם יודעים לבטא את שמו יותר טוב ממני) ממצפה הכוכבים בפריז. שניהם ידעו לחפש אותו לפי ההשפעה שניכרה על מסלולו של אורנוס, ועד היום אין הסכמה מלאה על מי שגילה אותו ראשון, למרות שהיה זה ככל הנראה לה-וריה.

4. החללית היחידה שביקרה את נפטון היתה הגשושה וויאג'ר-2 בשנת 1989 בדרכה אל מחוץ למערכת השמש. כל התמונות האיכותיות וכל המידע שנאסף על הטבעות, הירחים והשדה המגנטי של נפטון מתבססים על דגימותיה של חללית יחידה זו. שאר המידע נאסף מטלסקופ החלל האבל ממרחק של מיליארדי קילומטרים ממנו.

5. ואחרון חביב - למה אני מספר לכם את כל זה דווקא עכשיו? כי בשבוע שעבר, וליתר דיוק ב- 12 ביולי, השלים נפטון הקפה ראשונה מאז שהתגלה. כלומר שנת נפטון אחת. מזל טוב! קבלו קצת פרופורציות לפרק הזמן שאיתו אנחנו מודדים את המושג 'חיים' כאן על עולם הבית שלנו.

Credit: NASA

אבק כוכבים

שביטים הם עצמים מוזרים וחריגים בשמיים. הם עשויים כתערובת של קרח עם אבק וסלע שחוברו להם יחדיו בראשית ימיה של מערכת השמש. זו הסיבה שמעניין כל כך לאסוף מהם מידע שממנו ניתן ללמוד אודות התהליכים שהתרחשו באותם עידנים.
שביטים שמסלולם חולף במערכת השמש הפנימית נוטים לפתח זנב כשהם בצד המסלול הקרוב לשמש. הזנב הוא חלקיקים שמתפרצים מהשביט עקב התחממות הקרח, ונסחפים הרחק ממנו בעזרת לחץ אור השמש.

Credit: Observatoire de Haute, Provence, France

השביט טמפל-1 (Temple-1) איננו שביט יוצא דופן. הוא נודד בין מסלול מאדים לבין חגורת האסטרואידים הראשית ומפתח זנבות למופת כשצריך. השביט זוהה לראשונה באמצע המאה ה- 19, הספיק להיעלם ולהימצא מחדש (ארוע שסייע להבנת ההשפעה של כוכב הלכת צדק על מסלולי עצמים במערכת השמש), ובשנים האחרונות הפך למוקד עניין ששום שביט אחר לא זכה לו.

טמפל-1 כפי שצולם ע"י דיפ-אימפקט

בחודש יולי 2005 חלפה החללית דיפּ-אימפקט (Deep Impact) סמוך לשביט, לאחר ששחררה לכיוונו קליע שהיה בעיקר משקולת של 370 קילוגרם נחושת. המטרה היתה לפזר כמות גדולה של חלקיקים מגרעין השביט כדי שניתן יהיה לצלמם באמצעות חיישניה של החללית ולנתח את הרכבם. המשימה הושלמה עם ההישג הטכנולוגי של הפגיעה המדויקת והמידע שהתקבל מהאבק שניתז בפגיעה. עם זאת, הצילומים של המכתש שנוצר לא היו מספקים לטעמם של המדענים בנאס"א. בחודשים שלאחר מכן הוסבה החללית דיפ-אימפקט למשימה אפוקסי - מעבר סמוך לשביט אחר ששמו הארטלי-2, ועליו כתבתי כאן וגם כאן.

ידידנו טמפל-1 הספיק להתאושש מהביקור הקודם, ולכן הוא מוכן לביקור נוסף, הפעם של רודפת שביטים ותיקה ששמה סטארדאסט (Stardust). חללית זו שוגרה בחודש פברואר 1999 לכיוון השביט ווילד-2 (Wild-2), אליו הגיעה כעבור חמש שנים, ולאחר מעבר קרוב ליד אסטרואיד קטן מהחגורה הראשית בשם אנה פרנק. סטארדאסט חלפה דרך זנבו של ווילד-2 בינואר 2004. במהלך המעבר היא אספה כמות קטנה של חומר בתאי איחסון מיוחדים שנועדו לכך. לאחר האיסוף חזרה החללית לכיוון כדור הארץ, והשליכה את תא הדגימות אל תוך האטמוספירה, כדי שאלו יוכלו להאסף ולהילקח לבחינה במעבדות מחקר.

סטארדאסט-נקסט

כמו את דיפ-אימפקט, גם את סטארדאסט מנצלים כעת למשימות נוספות. מאחר וזו חללית בעלת ניסיון בשביטים, הוחלט להפגיש אותה עם מיודענו טמפל-1. המשימה שלה היא השלמת מיפוי פני השטח של השביט וצילום אתר הפגיעה. שמה של המשימה הוא כעת נקסט (New EXploration of Temple-1), והמפגש הולך לקרות ביום שלישי ה- 15 בפברואר בבוקר (סביבות 7 בבוקר). החללית תגיע למרחק של 200 קילומטרים מהשביט ותצלם תמונות בהפרדה גבוהה. מלבד התמונות תבצע סטארדאסט-נקסט מדידות של ההרכב, הגודל והשטף של האבק שמופץ מגרעין השביט אל ההילה שסביבו ואל הזנב שלו.

צילום של טמפל-1 מהחללית סטארדאסט-נקסט בתאריך 18 בינואר 2011

אם בעבר ניתן היה להניח שכל השביטים דומים זה לזה, הרי שכעת יש בידינו תמונות שצולמו מקרוב של לפחות ארבעה שביטים שונים, וכל אחד מהם שונה מאד מהאחרים. יש לצפות שגם המידע החדש שיתקבל מסטארדאסט-נקסט יביא למסקנות חדשות ולהבנה טובה יותר של היווצרות מערכת השמש, וכמובן גם לצילומים מרהיבים ומעוררי השראה.
_______________________________

קרדיט לתמונות: NASA/JPL-Caltech

אלה אינן הסנסציות שאנו מחפשים, סעו לדרככם.

מאחר ואני לא רוצה לחזור על כתבי אחרים שהספיקו להקדים אותי, קבלו שיחה טלפונית דמיונית שמייצגת את מה שאני חושב:

כתב: קראתי בעיון את המאמר שפירסמת, על התגלית שביטלג'וז הולך לעשות סופרנובה.

ביטלג'וז

אסטרופיסיקאי: כן, כן, אבל זה לא דבר חדש, זה ידוע כבר הרבה שנים. המאמר שלי עוסק בהתפלגות הסיכויים המורכבת של מועד ההתפוצצות שלו, תחת אי-הוודאות של מדידות המסה, המרחק והקוטר שלו, והמסקנות היו -
כתב: שזה יקרה בקרוב מאד?
אסטרופיסיקאי: נכון, אבל אל תשכח שמדובר בקנה מידה אסטרונומי. בקרוב מאד זה גם בעוד מיליון שנה.
כתב: אה, אז באותה מידה זה יכול לקרות גם מחר או... אפילו בסוף השנה הבאה?
אסטרופיסיקאי: אממ...כן, התפלגות מורכבת מאד. אין לנו דרך לדעת מתי בדיוק.
כתב: מעניין מאד. ולפי דעתך אנחנו בסכנה, כמו שנרמז בתחזית של בני המאיה?
אסטרופיסיקאי: מה פתאום! זה בסך הכל יראה כמו כוכב מאד מאד בהיר. ומה הקשר לבני המאיה?
כתב: לא, זה פשוט צירוף מקרים מעניין בעיני, מטריד אמנם.
אסטרופיסיקאי: אני מצטער, איבדתי אותך.
כתב: זה פשוט מעניין שארוע קוסמי שעלול אולי להיות סוף העולם יקרה בדיוק בתאריך שאותו חזו המאיה לפני מאות שנים.
אסטרופיסיקאי: אבל זה לא יהיה סוף העולם, רק עוד כוכב שמאיר חזק יותר מכל כוכב אחר שיש כרגע בשמים שלנו. אולי אפשר יהיה לראות אותו אפילו ביום. אבל אין בכך שום סכנה!
כתב: אוקיי, אז נוכל לראות אותו ביום, אתה אומר (תקתוקי הקלדה נמרצת ברקע).
אסטרופיסיקאי: כן. אפשר יהיה לראות אותו ככה במשך כמה שבועות עד שיתחיל לדעוך.
כתב: מאיר חזק יותר מכל כוכב, אבל גם השמש היא כוכב, אז אפשר יהיה לראות בשמים שתי שמשות! מגניב, זה כמו בטטואין, במלחמת הכוכבים!
אסטרופיסיקאי: אה, לא. הוא יישאר בגודל של כוכב. הוא רחוק מאיתנו מאד, בערך 600 שנות אור.
כתב: (על רקע הקלדה מהירה) בגלקסיה רחוקה רחוקה...
אסטרופיסיקאי: מה? לא! זה בגלקסיה שלנו, ואפילו מאד קרוב אלינו בקנה מידה אסטרונומי.
כתב: אבל לפני רגע אמרת שהוא רחוק מאיתנו מאד, לא?
אסטרופיסיקאי: אמם, כן, אבל הוא עדיין אחד הכוכבים הקרובים אלינו.
כתב: אז איך אתה יכול להגיד שאין שום סכנה? סופרנובה קרובה תשרוף אותנו, לא?
אסטרופיסיקאי: לא, מפני שרוב האנרגיה של סופרנובה היא לא בקרינה המסוכנת, שהיתה מזיקה לנו אילו הוא היה במרחק של פחות מ- 25 שנות אור, אלא בחלקיקי נויטרינו, והם יחלפו דרכנו ולא יזיקו לנו כלל.
כתב: והחלקיקים האלה, הנויטרינו, בטוח שהם לא מזיקים?
אסטרופיסיקאי: בטוח לחלוטין.
כתב: אהה. אוקיי, הבנתי. תודה רבה לך ולהתראות.
אסטרופיסיקאי: שלום.

הכתב מוציא את האוזניה האלחוטית מאוזנו ומקליד על הלפטופ שלו: כותרת סנסציונית...2012...מדען בכיר קובע חד משמעית ש...שקר כלשהו...שתי שמשות...לוק סקייווקר...שבועות של אור יום רצוף...נויטרינו מועילים לכדור הארץ...

"...מיליוני נוירונים זועקים באימה ואז לפתע משתתקים."

__________________________
קישורים לקריאה נוספת:
הכתבה שהציתה את העניין
כתבה ביקורתית באתר "הידען"
כתבה ביקורתית בבלוג Bad Astronomy