סויוז 1: הנפילה לכדור הארץ - מאמר מאת איימי שירה טייטל

[מדי פעם אנחנו שומעים על ההיסטוריה של הטיסות האמריקאיות המאויישות לחלל, וסיפורי הגבורה מופיעים בקולנוע ובטלוויזיה. על הצד הסובייטי, שפעל במקביל ושאף לאותם יעדים עם הרבה הישגים וסיפורים, אנחנו כמעט ולא שומעים. לטעמי זו הסיבה שהסיפורים הללו מרתקים אפילו יותר.

הסיפור הטרגי שלפניכם נסוב סביב חללית, אבל הוא מתמקד באדם שנקלע למצב בלתי אפשרי, ומציג את אחד הצדדים הנוראים של המרוץ לחלל, שבו ההישגיות משמשת למטרות פוליטיות ומביאה לתוצאות קטלניות.

איימי שירה טייטל היא היסטוריונית חלל. היא כותבת עבור מספר רב של כתבי עת מקוונים, והבלוג שלה Vintage Space עבר לאחרונה למערכת הבלוגים המדעיים של Popular Science.

תודה לאהוד מימון על עריכת התרגום.]

צוות סויוז 1. טייס הגיבוי יורי גגרין (משמאל)
והטייס הראשי ולדימיר קומרוב.
מקור: The Russian Space Web.

תכנית סויוז הרוסית היא תכנית טיסות החלל הארוכה ביותר שעודנה פעילה – סוגים שונים של החללית טסו בהתמדה מאז 1966. היא איננה מושלמת; מערכות גדולות כמו חלליות לרוב אינן מושלמות. לאחרונה היו בעיות במשימות שבהן חלליות ביצעו נחיתות קשות. אבל בסך הכול היא נחשבת לרכב הבטוח והאמין ביותר. אולם סויוז לא נחשבה תמיד לסוס עבודה אמין. בראשיתה נתקלה התכנית במהמורות רבות, ובשנת 1967 במשימה הראשונה, סויוז 1, שוגרה חללית פגומה באופן קטלני.

המסע המאוייש של נאס"א לכוכבי הלכת הפנימיים - מאמר מאת איימי שירה טייטל

[כשערכתי תחקיר עבור ההרצאה על עתיד טיסות החלל, גיליתי שבשנות ה- 60 היו בידי נאס"א המון תכניות שאפתניות לשלב שיבוא אחרי הנחיתה המאויישת על הירח. בראי ההיסטוריה אנחנו יודעים שדבר מכל התכניות הללו לא יצא לפועל, לפחות לא לפי התכנית המקורית, אבל מבחינה טכנולוגית היינו יכולים להגיע רחוק מאד כבר לפני 30 שנה.

המאמר שלפניכם עוסק בתכנית ישנה למשימה מאויישת בת שנתיים לביקור בנוגה ובמאדים. המאמר נכתב על ידי היסטוריונית החלל איימי שירה טייטל, ותורגם ברשותה ובאדיבותה על ידי.

איימי כותבת את הבלוג הנהדר Vintage Space, שעוסק בהיסטוריה של תכניות החלל, ובעיקר בזו האמריקאית. תרגום מאמר קודם שלה, אודות תכניות ההנעה הגרעינית כבר הופיע ב"מסה קריטית".]

 

כוכבי הלכת הפנימיים.
Credit: NASA

בשנות ה- 60 היו טיסות מעבר קרוב לכוכבי לכת בגדר שיא האופנה בנאס"א. ב- 1966 גילה גארי פלאנדרו, סטודנט לתואר שני, שכוכבי הלכת עומדים להסתדר בטור שמתאים למסע דילוגים פלנטרי, תגלית ששימשה לתכנון משימות וויאג'ר. באותה שנה החלה חברת בֶּלקוֹם [Bellcomm], קבלנית של נאס"א, לבחון אפשרות למשימות אשר תוכלנה לשלוח צוות אל נוגה וגם אל מאדים באותה טיסה, באמצעות מעברים קרובים ושימוש בחומרה של אפולו. 

פצצות אטום בחלל - מאמר מאת איימי שירה טייטל

[הרשומה להלן הינה תרגום מאמר מאת היסטוריונית החלל איימי שירה טייטל, מתוך הבלוג המרתק שלה Vintage Space. בבלוג תוכלו לקרוא סיפורים מדהימים בעיקר אודות ההיסטוריה של תכנית החלל המאויישת של ארצות הברית, כתובים בפירוט רב ובהתלהבות מדבקת. לכן אפתח בתודה מקרב לב לאיימי, שנאותה לבקשתי לתרגם מרשומותיה.]

ציור ממוחשב של רקטת פעימה גרעינית
מתקרבת לצדק. 

ברשומות קודמות דיברתי על מספר אתגרים הקשורים למשימה מאויישת למאדים, ובפרט לקושי לנחות על כוכב הלכת האדום. הבאת אנשים למאדים היא משימה מסובכת, אולם איננה בלתי אפשרית.
זמן הטיסה של משימה למאדים נמדד בחודשים ולא בימים; המסלול המהיר ביותר הוא כרגע בסביבות 180 יום או ששה חודשים.
לנחתות רובוטיות או רוברים, זמן הטיסה לא מהווה אתגר גדול. כל עוד המצברים מסוגלים לשמור על המפרקים המכניים ועל המערכות שלו מפני קפאון, לרובוט לא אכפת להמתין.

משימה מאויישת היא סיפור אחר. שמירה על הצוות בחיים ובמצב גופני טוב מסבכת את המסע למאדים; הבעיה אינה רק לספק לאסטרונאוטים מקור חום. ששה חודשים הם זמן ממושך מדי מכדי שהצוות יוכל לשבת ולחכות בתוך חללית קטנה וצפופה, חשופים לקרינה ובתנאי אפס-כבידה. ישנן דרכים להגן על האסטרונאוטים באמצעות מגיני קרינה ולסחרר את החללית ליצירת די כבידה למניעת ניוון שרירים או לפחות להגבלתו. אולם הדרך הטובה ביותר להתגבר על האתגרים הכרוכים בהבאת אנשים למאדים היא פשוט לקצר את משך הטיסה. אין זה רעיון חדש, אלא רעיון שנאס"א חוקרת כבר למעלה מ- 50 שנה. השיטה המועדפת היא רקטה גרעינית.

האם ענני-קשת מנבאים רעידות אדמה? מאמר מאת פיל פלייט

[לפניכם מאמר נוסף מהבלוג Bad Astronomy מאת האסטרונום והבלוגר פיל פלייט, שפורסם גם באתר שפינוזה, אתר קהילת הספקנים בישראל]

ידידי דריק יוז הלשין באוזניי על אגדה אורבנית חדשה שמתפשטת: ענני-קשת מופיעים בשמיים זמן קצר לפני רעידות אדמה. הרבה אנשים הזכירו זאת בטוויטר, למשל. [הקישורים המקוריים אינם פעילים עוד, אבל לא מסובך למצוא קישורים דומים. י.ל.]

אני אתחיל בשורה התחתונה: העננים הללו אינם קשורים באופן פיסי לרעידות אדמה באופן כלשהו. אבל כיצד אני יודע זאת ידרוש טיפונת הסברים.

ראשית, מה הם ענני-קשת? כפי שאתם יכולים לראות בתמונה, מדובר בענן שצבעי הקשת נראים על פניו. לעיתים הם מכונים ענני אש, אם הצורה של הענן מזכירה להבות אש (כמו בתמונה למעלה).

שנית, מה גורם לתופעה? זה די פשוט, למעשה. גבישי קרח בענן פועלים כמנסרות, שוברים את אור השמש למרכיבי הצבע שלו ומפזרים אותם. זה בעיקרון מה שגורם לקשת "אמיתית", רק עם גבישי קרח במקום טיפות מים זעירות. הזווית בין השמש, הענן, ובינכם חשובה גם כן, אך המרכיבים החיוניים הדרושים לאפקט הזה הם ענני קרח ואור שמש. זהו זה.

תמיד יש עננים עם גבישי קרח, ואפקט הקשת (כמו כלבי-שמש, הילות, ועוד) הוא די נפוץ. למעשה, עבורי זה נדיר לא לראות משהו כזה לפחות פעם בשבוע, ולעתים קרובות יותר בחורף. אפילו בקיץ, עננים גבוהים יכולים ליצור אירועים יפים כאלה.

אז מה הקשר בין תופעה זו לבין רעידות אדמה?

הנה רמז: אין קשר. מה שקורה כאן הוא שאנשים רואים את העננים הללו, ואז תוך יום או יומיים חווים רעידת אדמה. במחשבתם של האנשים נוצר קשר בין שני האירועים האלה. זה לא מפתיע, מאחר ויש נטייה אנושית חזקה לייחס אירועים זה לזה אפילו אם הם אינם קשורים; אם אירוע קורה לאחר אירוע אחר אז אנחנו נוטים לחשוב שהוא נגרם על ידי (או לפחות קשור אל) האירוע המוקדם יותר.

אבל זהו כשל לוגי, שיש לו אפילו שם נפלא בלטינית: פּוֹסְט הוֹק, אֶרְגוֹ פְּרוֹפְּטֶר הוֹק, שמשמעותו אחריו, ולכן כתוצאה ממנו. לעיתים שני אירועים אשר מתרחשים בסמיכות זמנים זה לזה אכן קשורים, אבל לרוב הם לא. החלק הקשה הוא לדעת להבדיל בין המקרים.

במקרה של העננים הללו, אני יכול להיות בטוח ב- 100% כמעט שהם אינם קשורים לרעידות אדמה. מדוע? כי עננים אלו הם נפוצים מאד, ולכן אפשר לייחס אותם לכל דבר. ראיתי ענן-קשת, ואז דרכתי על קקי של כלב! ראיתי ענן-קשת, ואז מצאתי דולר ברחוב! ראיתי ענן-קשת ואז היתה רעידת אדמה!

וזכרו, גם רעידות אדמה נפוצות. אפילו רעידות גדולות מתרחשות כל הזמן; אי-שם בעולם רעידות אדמה בעוצמה 6 ומעלה מתרחשות שלוש פעמים בשבוע בממוצע. וכמובן רעידות אדמה קטנות הן הרבה יותר נפוצות; בארצות הברית לבדה יש יותר מ- 50 רעידות אדמה שניתן להרגיש מדי יום!

זה מגדיל משמעותית את הסיכויים.

זו הסיבה שאגדות אורבניות כמו זו שורדות; הרעיון עולה במוחו של מישהו, ובקלות "מקבל אישור" מפני שמישהו ראה ענן והרגיש רעידת אדמה. רק שהם לחלוטין בלתי תלויים. זו נטייה טבעית ומובנת, אבל כמו אשלייה אופטית, צריך להבין שהמוח שלנו משטה בנו.

תפיסות מוטעות כמו זו לעולם אינן גוועות; אני יודע זאת מפני שכתבתי בדיוק על נושא זה לפני כמעט שנתיים. במאמר ההוא טענתי כך:

אני רואה דברים כאלה כל הזמן, מפני שאני עושה משהו שהרבה אנשים לא עושים: אני מסתכל למעלה. ברצינות, זה פשוט מאד כשעושים את זה, רואים הילות, כלבי-שמש וקשתות באופן די תדיר. במיוחד בעונת החורף, אבל לא בהכרח. כל מה שצריך הוא רק ענני קרח בגובה רב.

ברוב המקרים, אני חושב שהתרופה לאגדות הללו היא פשוט תשומת לב. אל תלכו בתלם, הביטו למעלה! הביטו סביב! העולם הוא באמת מקום ממש מגניב, והוא מסתדר יפה מאד גם בלי שנוסיף לו כל מיני קשרים מלאכותיים.

_______________________________________________

כרגיל, תודה לאהוד מימון שערך את התרגום במהירות חורכת מקלדות

קישור למאמר המקורי

30 שנה, חצי מיליון אסטרואידים - מאמר מאת פיל פלייט

[לפניכם מאמר נוסף מהבלוג Bad Astronomy מאת האסטרונום והבלוגר פיל פלייט]

יתכן שכבר שמעתם על סרטון מעניין זה, המראה כמה אסטרואידים גילינו מאז 1980. הוא די מגניב! 
המספרים נראים נכונים; אני יודע שמוכרים כמה מאות אלפי אסטרואידים בחגורה הראשית בין מאדים וצדק. שימו לב שהרבה מהאסטרואידים שאתם רואים לקראת סוף הסרטון עוברים קרוב לכדור הארץ. לפי האתר לעצמים קרובי-ארץ של JPL, כמעט 7,200 אסטרואידים קרובי-ארץ קוטלגו עד ל- 20 באוגוסט 2010! הקוטר של 815 מהם גדול מקילומטר אחד, ו- 1,137 נחשבים כמסוכנים, כלומר בעלי סיכוי (קטן ככל שיהיה) לפגוע בכדור הארץ.

מעניין לראות היכן האסטרואידים נמצאים בעת הגילוי שלהם. בדרך כלל הם בכיוון המנוגד לשמש, מפני שזהו הכיוון שבו החוקרים מסתכלים בדרך כלל. לקראת הסוף תראו שני פסים לבנים ב- 90° משני הכיוונים לשמש. אילו הייתי נוטה להמר – ואני נוטה – הייתי מהמר שהם של WISE, לווין תצפית בתת-אדום. הוא סורק את השמיים באופן קבוע, כשהוא צופה בזויות ישרות לשמש, ואני יודע שהוא מתוכנן למציאת אסטרואידים.

לדעתי מעניין יותר כמה צפופה נראית חגורת האסטרואידים! אבל אל תטעו. המרחק בין מאדים וצדק מעט יותר מרווח מכפי שהוא מוצג בסרטון. זכרו, מאדים נמצא כ- 220 מיליון קילומטרים מהשמש, וצדק כ- 800 מיליון קילומטרים. זה הרבה מאד נדל"ן: כמעט 2 קווינטיליון קילומטרים רבועים! ואם נכתוב את זה אלה 2,000,000,000,000,000,000 קילומטרים רבועים.
כן, הרבה מאד נדל"ן.

וזה בהנחה שהאסטרואידים כולם נמצאים באותו מישור. למעשה רבים מהמסלולים שלהם נטויים, כך שאנחנו עוסקים בנפח. גם בהתחשב בכך שהם נעים למרחקים זעומים של מיליוני קילומטרים מעל ומתחת למישור מערכת השמש, זה אומר שישנם למעשה 2 ספטיליון קילומטרים מעוקבים: 2,000,000,000,000,000,000,000,000 קילומטרים מעוקבים. נפח כדור הארץ הוא רק כטריליון קילומטרים מעוקבים, אז אנחנו מדברים על נפח חלל שיכול להתאים לטריליון כדורי ארץ בתוכו!

אז יש המון מקום לאסטרואידים הללו. הגדול ביותר, צרס, קטן יותר מאלף קילומטרים מקצה לקצה, כלומר קטן יחסית לכדור הארץ. גודלם של רוב האסטרואידים שמזוהים בסרטון הוא לא יותר ממספר קילומטרים מקצה לקצה, ולכן הם אפילו קטנים מקנה המידה של הסרטון. הסיבה היחידה שהסרטון נראה צפוף היא בגלל שכל אסטרואיד מיוצג על ידי פיקסל אחד, שהוא גדול הרבה יותר מהממדים האמיתיים של האסטרואיד על פי קנה המידה שבסרטון – בקנה המידה הזה אפילו השמש תהיה קטנה מפיקסל בודד! הצגת האסטרואידים בגודלם האמיתי תהיה מסובכת, על הצג שלי סלע ברוחב 10 ק"מ היה נראה בגודל ננומטר מקצה לקצה. שערת אדם רחבה יותר פי- 100,000!

ידידי דן דורדה הוא חוקר אסטרואידים. הוא סיפר לי פעם שישנם מיליארד אסטרואידים בחגורה הראשית שגדולים מ- 100 מטר. אם כך, בממוצע, יש מיליוני קילומטרים בינהם!
החלל הוא גדול. ממש, ממש גדול.

למרות מה שאתם רואים בסרטון זה ובסרטי קולנוע, חגורת האסטרואידים אינה נחיל מבולגן של סלעים שנעים לכל כיוון אפשרי. הוא בעצם בעיקר חלל ריק. למעשה, כשאנו שולחים חלליות מחקר לרחבי מערכת השמש החיצונית, הסיכויים אפילו להגיע לקירבת אסטרואיד הם קטנים לאין שיעור. מדענים צריכים לכוון פיסית את החללית בכוונה להגיע קרוב מספיק לאסטרואיד כדי לקבל תמונות טובות שלו. העובדה שהשגנו תמונות פעמים רבות, היא עדות לכמה אנחנו טובים בביצוע דברים כאלה.

לסיכום, המסר כפול: אנחנו נעשים טובים יותר במציאת אסטרואידים, אבל יש עדיין המון מקום שהם יכולים להיות בו.
_____________________________________________
קישור למאמר המקורי
ושוב תודה מיוחדת לאהוד מימון על עריכת התרגום

למקרה שאתם זקוקים לתזכורת איזה מקום נחמד לחיות בו הוא כדור הארץ - מאמר מאת פיל פלייט

[לפניכם מאמר מאת האסטרונום והבלוגר פיל פלייט שאישר לי בנדיבותו לתרגם רשומות מהבלוג Bad Astronomy]

מערכת השמש החיצונית היא מקום מפחיד לחיות בו. הייתם רוצים לחיות במקום בעל היסטוריה של צלקות-קרב כמו זה?

Image credit: NASA/JPL/Space Science Institute

זהו דִּיוֹנֵה, ירחו של שבתאי כפי שנראה לאחרונה מגשושת החלל קאסיני כאשר חלפה מעל העולם הקטן. ב- 4 בספטמבר 2010 ירדה קאסיני לגובה של פחות מ- 40,000 קילומטרים מעל פני השטח של דיונה - בערך הגובה של לוויני מזג האויר מעל פני השטח של כדור הארץ.

הנוף של דיונה מצולק נוראות. מכתשים נמצאים בכל מקום, ומעידים על היסטוריה פראית של הפצצה מטאורית. הנוף גם זרוע צוקים ותהומות רבים.

למדתי משהו מעניין להפליא כשחיפשתי מידע אודות הירח הזה: כמו כל הירחים במערכת השמש, כוחות הגאות נעלו את דיונה עם כוכב הלכת שלה, כלומר היא מסתחררת באותו קצב שבו היא מקיפה את כוכב הלכת, ותמיד מפנה את אותו הצד אל שבתאי. זוהי תוצאה טבעית של כבידה ואיננה מפתיעה מאוד. מה שכן הפתיע אותי הוא שבחצי הכדור האחורי של דיונה [מבחינת כיוון התנועה במסלול, י.ל.] יש הרבה יותר מכתשים מאשר בחצי הכדור הקדמי!

עקב הצימוד בין הסחרור ומשך ההקפה, דיונה תמיד מפנה את אותה מחצית של שטח הפנים שלה לכיוון התנועה שלה במסלול, ואת המחצית האחרת בכיוון ההפוך. חשבו על מכונית: חזית המכונית פונה תמיד בכיוון הנסיעה, והצד האחורי בכיוון ההפוך (התעלמו מנסיעה לאחור). במכוניתכם, השמשה הקדמית חוטפת כל דבר שנמצא בדרכה; חרקים, חצץ או כל דבר אחר פוגעים בדרך כלל בשמשה הקדמית, ולא באחורית.

אבל במקרה של דיונה זה הפוך! המחצית הפונה לאחור מכוסה במכתשים. זה הביא מדענים לתהות האם דיונה בעצם התהפכה כתוצאה מפגיעה מתישהו בעבר. חשבו על כך. במשך תקופת זמן ארוכה דיונה הוכתה על ידי רסיסים, ומחציתה הפונה לכיוון התנועה נפגעה יותר. אז אירעה התנגשות גדולה שפגעה בה בזווית, וסיחררה את הירח. לבסוף כוחות הגיאות של כבידת שבתאי התגברו על הסחרור, ודיונה נותרה במצבה הנוכחי, כשהצד שקודם היה קדמי פונה לכיוון האחר.

לדעתי זה מדהים. אפילו ירח קטן הוא גוש די גדול של חומר, אז דמיינו פגיעה – או אפילו סדרה של פגיעות – כה נוראיות עד שתגרומנה לירח להתחיל להסתחרר ולפנות לאחור!

ואז למדתי שפגיעה רבת עוצמה דיה לעולל דבר כזה לדיונה תשאיר מכתש בקוטר של עשרות קילומטרים בלבד. ניתן לראות בתמונות מכתשים גדולים הרבה יותר.

בעודי כותב זאת, הטמפרטורה בחוץ די נעימה, השמיים כחולים, ואני משתוקק לקפוץ על אופניי ולרכוב בגבעות. כדור הארץ הוא כוכב לכת מדהים ביופיו ומסביר פנים. בוודאי שלא תמיד היה כזה, אבל מים ואוויר שחקו את ההיסטוריה של העבר האלים, והותירו עבורנו מקום די נחמד לחיות בו. אם אי פעם תפקפקו בכך, הביטו היטב בפני השטח של דיונה. דברים יכולים להיות הרבה יותר גרועים.
_____________________________________________

קישור למאמר המקורי
תודה מיוחדת לאהוד מימון על עריכת התרגום