ארכיאולוגיית חלל

שלום ילדים, הבה ואספר לכם סיפור ובו גבורה ותושיה, אומץ לב ונחישות אין קץ. מסע הרפתקאות למחוזות רחוקים, לבדידות נוראה ולסכנות שלא מהעולם הזה.

Courtesy of ISEE-3 Reboot project

זהו סיפורה של החללית החלוצה אייסי השלישית לשמה (ISEE-3), שיצאה למסעה לפני עשרות שנים כחוקרת שמש, המשיכה כציידת שביטים, וכיום היא נסחפת חזרה אל כדור הארץ. נטולת תכלית היא נופלת לתהום, וממתינה למאמץ הצלה אחרון שעשוי להגיע ממקור בלתי צפוי.

מהי משימה מוצלחת?

אם אתם עוקבים אחרי ברשתות החברתיות ובהרצאות, סביר שאתם כבר יודעים על תפקידי כמהנדס המערכות של החללית הישראלית הראשונה לירח בעמותת SpaceIL. השבוע עסקנו בנושא הסיכונים הטכניים של המשימה שלנו, שאמנם ברור לכל מהי מטרתה, אבל מה יקרה אם המטרה תושג באופן חלקי בלבד? היכן עובר הגבול בין משימה מוצלחת (גם אם ההישגים חלקיים בלבד), לבין כשלון?

שאלה זו הזכירה לי את מה שקרה בנחיתה הראשונה על מאדים.

בחזרה לירח

באוגוסט 1976 טסה לירח חללית סובייטית בשם לונה 24. החללית נכנסה למסלול סביב הירח, ולאחר מספר ימים נחתה על אדמת הבזלת של מארה קריסיום (ים המשברים), מאות מטרים בלבד משרידי הנחתת לונה 23, שהתרסקה פחות משנתיים לפני כן.
לונה 24 הפעילה מקדח חלול שחדר לעומק של 160 סנטימטרים לתוך אדמת הירח, ואספה 170 גרם של אדמה. הדגימה הועברה לחלקה העליון של הנחתת, ונאטמה בתא מיוחד. כיממה לאחר הנחיתה שוגר תא הדגימה מתוך לונה 24 וטס חזרה לכדור הארץ.

איור של נחתת מתכנית לונה. קרדיט: Roscosmos

כל אחת מהפעילויות הללו היא הישג טכנולוגי והנדסי יוצא מגדר הרגיל, ותוצאה של שנים רבות של פיתוח, ניסויים, כשלונות והפקת לקחים.

אבל כל זה קרה לפני יותר מ- 37 שנים. בריה"מ, ורוסיה אחריה, לא המשיכו בתכנית הירח שלהם מאז. ארה"ב סיימה את הנחיתות המאויישות בסוף 1972, ופרט ללווין לחישת גלי רדיו שהוכנס למסלול סביב הירח ב- 1973, לא נשלחו עוד משימות לחקר הירח עד שנות ה- 90.
החל משנות ה- 90 ועד היום שוגרו לירח לא מעט חלליות רובוטיות, מחציתן אמריקאיות, ומחציתן פיתוח של יפן, הודו, האיחוד האירופאי וסין. אף אחת מהן לא כללה נחיתה. חלקן אמנם כלל פגיעת קליע בקרקע ובדרך כלל גם התרסקות מכוונת בסיום המשימה, אבל לא נחיתה רכה שמאפשרת פעילות על פני אדמת הירח.
הסיבה לבחירה במקפת על פני נחתת היא משיקולי עלות וסיכון. שלב הנחיתה הוא ללא ספק החלק המסוכן ביותר במשימה, ולכן מעלה את מחיר המשימה בהרבה.
התוצאה היא שטכנולוגיות שהיו בידי סוכנויות בודדות בעבר, כבר אינן בשימוש במשך עשרות שנים, והידע והניסיון שנצבר הולך ודועך.

אבל שינוי קרב ובא.
בשבת הקרובה, ה- 14 בדצמבר, יתרחש אירוע היסטורי, במהלכו חללית רובוטית תנחת על אדמת הירח. חללית במשקל 1,200 ק"ג של סוכנות החלל הסינית תבצע נחיתה על אדמת הירח באתר ששמו סינוס אירידום (מפרץ הקשתות). שמה של הנחתת צ'אנג-אה 3, ומתוכה ירד לקרקע רכב רובוטי (ששמו יוטו) בגובה 150 ס"מ ובמשקל 120 ק"ג שיוכל לסייר ולחקור את הקרקע.

אתר הנחיתה במפרץ הקשתות. החץ מצביע על מיקומו של
הרובר הסובייטי לונוחוד 1 שפעל בשנים 1970-1971.
קרדיט: NASA / GSFC / ASU

פרטים על המשימה כתבתי ברשומה הקודמת, ולכן כאן אפרט את מהלך המשימה.

נכון לשעת פרסום רשומה זו, נמצאת צ'אנג-אה 3 במסלול מעגלי, 100 ק"מ מעל פני השטח של הירח. לקראת הנחיתה היא תאט את מהירותה באמצעות מנוע רקטי, ותכנס למסלול אליפטי שיורד לגובה של 15 ק"מ.
על פי התכנית, ביום שבת 14/12 בשעה 17:22 15:40 (כל השעות הן בשעון ישראל, UTC+2) יתחיל תהליך הנחיתה [עדכון: נראה שהיה חוסר הבנה בחלק מהדיווחים. הנחיתה התחילה בדיוק בשעה 15:00]: צ'אנג-אה 3 תפעיל את המנוע הראשי שלה ותבלום את המהירות המסלולית שלה בגובה 15 ק"מ. כתוצאה מכך היא תאבד גובה, למעשה תיפול לכיוון אדמת הירח. בגובה 2 ק"מ היא תסתובב ותכוון את המנוע כלפי מטה, להאטת הנפילה.
בגובה 100 מטר יעצר תהליך הנחיתה, והנחתת תרחף במקום לזמן מה ותסרוק את הקרקע כדי לוודא שאין מכשולים מתחתיה, כי נחיתה על סלע גדול עלולה להביא להתהפכות.
מכאן תמשיך הנחתת בירידה מבוקרת, ולקראת המגע עם הקרקע תכבה את המנוע ותסיים את הנחיתה בנפילה חופשית מגובה של 4 מטרים. זיכרו שתאוצת הכבידה של הירח נמוכה פי- 6 מזו של כדור הארץ.
חשוב מאד לציין שכל תהליך הנחיתה יתבצע באופן אוטונומי לחלוטין, ללא שליטה ובקרה של בני אדם.



החל מהשעה 22:38 יופעל הרובר יוטו, והנחתת תוריד אותו לקרקע באמצעות כבש נפרש. הרובר יתרחק מהנחתת ולאחר סדרת בדיקות יחל לסייר מסביב. כדאי להזכיר שבמהלך יום ראשון 15/12 יצלמו הנחתת והרובר זה את זה. זכרו שטכנולוגיות הצילום השתכללו מאד מאז תחילת שנות ה- 70, אז אני מקווה לתמונות באיכות שלא נופלת מזו של קיוריוסיטי (שהחומרה שלה היא למעשה טכנולוגיה בת עשר שנים).

דגם של הרובר יוטו בגודל מלא. קרדיט: Reuters

משימת צ'אנג-אה 3 מתוכננת לשלושה חודשים לפחות. פירושו של דבר הוא שעל הנחתת והרובר לשרוד את הטמפרטורות הקיצוניות של היום והלילה של הירח, שכל אחד מהם נמשך שבועיים.

במידה והנחיתה תושלם בהצלחה, תהיה סין המדינה השלישית שמצליחה לנחות על עולם אחר, ותפגין בכך יכולת הנדסית וטכנולוגית ברמה הגבוהה ביותר שקיימת. אולי הצלחה כזאת תדרבן גם ממשלות אחרות להשקיע בפרויקטים מעוררי השראה כגון זה.

אני אעקוב אחר התקדמות המשימה ואדווח בזמן אמת בעמוד הפייסבוק של הבלוג. עדכונים משמעותיים אוסיף גם כאן.
עדכון 12/12/2013: צ'אנג-אה 3 עברה בהתאם לתכנית למסלול אליפטי שמביא אותה לגובה מינימלי של 15 ק"מ מעל אדמת הירח. מגובה זה מתוכננת להתחיל הנחיתה.
עדכון 13/12/2013: על פי התקשורת הסינית, הוקדמה שעת הנחיתה לשעה 15:40. כמו כן, יהיה סיקור חי של הטלוויזיה הסינית באנגלית.
עדכון 14/12/2013 15:00: מנוע הנחיתה הופעל בשעה 15:00 להאטת מהירות הטיסה.
15:14: הנחיתה הסתיימה בהצלחה!
22:40: הרובר יוּטוּ הורד לקרקע!

נאחל בהצלחה לצוות שמפעיל את צ'אנג-אה 3, ותמיד זכרו שהאנושות כבר הוכיחה מזמן שהירח נמצא בהישג ידנו, ולהגיע אליו זה עניין של החלטה בלבד.

סויוז 1: הנפילה לכדור הארץ - מאמר מאת איימי שירה טייטל

[מדי פעם אנחנו שומעים על ההיסטוריה של הטיסות האמריקאיות המאויישות לחלל, וסיפורי הגבורה מופיעים בקולנוע ובטלוויזיה. על הצד הסובייטי, שפעל במקביל ושאף לאותם יעדים עם הרבה הישגים וסיפורים, אנחנו כמעט ולא שומעים. לטעמי זו הסיבה שהסיפורים הללו מרתקים אפילו יותר.

הסיפור הטרגי שלפניכם נסוב סביב חללית, אבל הוא מתמקד באדם שנקלע למצב בלתי אפשרי, ומציג את אחד הצדדים הנוראים של המרוץ לחלל, שבו ההישגיות משמשת למטרות פוליטיות ומביאה לתוצאות קטלניות.

איימי שירה טייטל היא היסטוריונית חלל. היא כותבת עבור מספר רב של כתבי עת מקוונים, והבלוג שלה Vintage Space עבר לאחרונה למערכת הבלוגים המדעיים של Popular Science.

תודה לאהוד מימון על עריכת התרגום.]

צוות סויוז 1. טייס הגיבוי יורי גגרין (משמאל)
והטייס הראשי ולדימיר קומרוב.
מקור: The Russian Space Web.

תכנית סויוז הרוסית היא תכנית טיסות החלל הארוכה ביותר שעודנה פעילה – סוגים שונים של החללית טסו בהתמדה מאז 1966. היא איננה מושלמת; מערכות גדולות כמו חלליות לרוב אינן מושלמות. לאחרונה היו בעיות במשימות שבהן חלליות ביצעו נחיתות קשות. אבל בסך הכול היא נחשבת לרכב הבטוח והאמין ביותר. אולם סויוז לא נחשבה תמיד לסוס עבודה אמין. בראשיתה נתקלה התכנית במהמורות רבות, ובשנת 1967 במשימה הראשונה, סויוז 1, שוגרה חללית פגומה באופן קטלני.

הולכים ונעלמים

אתמול נפטר סקוט קרפנטר, אסטרונאוט לשעבר, בגיל 88.
קרפנטר היה האדם השישי שהגיע לחלל ב- 24 במאי 1962, בחללית מרקורי ששמה "אורורה".

סקוט קרפנטר מימין בחליפת החלל לפני טיסת האורורה.

טיסת האורורה תוכננה לחמש שעות, בהן מקיפה החללית את כדור הארץ, והנוסע היחיד עוסק בפעילות מחקרית ובבדיקת מערכות החללית. לקראת סוף הטיסה, על האסטרונאוט לכוון את החללית לזווית המתאימה לכניסה לאטמוספירה, ולהפעיל את מנועיה לבלימת המהירות המסלולית. דוקא בשלב קריטי זה התגלתה תקלה במכשירי הניווט של החללית.
קרפנטר ביצע את הכוונת החללית באופן ידני ולמעשה הציל את המשימה, אולם עיכוב של כשלוש שניות בהפעלת מנועי הבלימה הביא להחטאה של נקודת הנחיתה ביותר מ- 400 קילומטרים.

כריס קראפט, מנהל הטיסה, האשים את קרפנטר בהחטאה וטען שדעתו היתה מוסחת וכי לא ציית להוראות מרכז הבקרה. כתוצאה מכך לא זכה קרפנטר בטיסה נוספת לחלל, והוא פרש מתכנית האסטרונאוטים ועבר לעסוק בתחום העבודות התת-ימיות עבור חיל הים.

סקוט קרפנטר היה טייס בחיל הים האמריקאי לפני שהתנדב לתכנית האסטרונאוטים. הוא הטיס מטוסי סיור ולוחמה ימית במלחמת קוריאה ומאוחר יותר היה לטייס ניסוי של חיל הים. בשנת 1959 הוא נבחר לשביעיית מרקורי; שבעת האסטרונאוטים שיטיסו את החללית המאויישת הראשונה של נאס"א.

שביעיית מרקורי. בשורה הקדמית מימין לשמאל: גורדו קופר, דיק סלייטן,
סקוט קרפנטר (בז'קט המשובץ) וגאס גריסום.
בשורה האחורית מימין לשמאל: ג'ון גלן, וולי שירה, אלן שפרד.

היום, מתוך השביעייה נותר רק אחד. ג'ון גלן, אסטרונאוט לשעבר וסנטור בהווה, שגילו 92 שנה.
העובדה המוחשית ביותר בסיפור זה, לטעמי, היא שחלוצי עידן החלל שנותרו בחיים הם כבר קשישים, ושכל הפעילות האנושית בחלל מתמצה היום בקומץ אנשים במסלול נמוך. מסלול שאינו גבוה בהרבה מגובה הטיסה של חלליות מרקורי מלפני חמישים שנה.
אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מדוע אין המשכיות למשימות הנועזות של פעם.

_________________________________
קרדיט לתמונות: NASA

האם נכון לציין את יום טיסתה של טרשקובה לחלל?

היום מציינים את יום השנה ה- 50 לטיסתה של ולנטינה טרשקובה, האישה הראשונה בחלל.
טרשקובה התקבלה לאימוני הקוסמונאוטים עקב ניסיונה בצניחה, וב- 16 ביוני 1963 טסה לחלל בחללית ווסטוק-6.
טרשקובה טסה במשך קרוב לשלוש יממות במסלול סביב כדור הארץ, במהלכן אפילו הצילה את המשימה (ואת חייה) כשזיהתה שגיאה בתוכנת החללית.

ולנטינה טרשקובה בפתח של תא הווסטוק-6 ביום הטיסה.
Credit: Roscosmos

טיסתה של האישה הראשונה לחלל משמשת אפילו היום כדוגמה נקודתית לשיוויון מגדרי במקומות שלא בהכרח היינו מצפים למצוא קידמה חברתית זו או אחרת. אבל בבחירתה של טרשקובה לא היה ולו שמץ של פמיניזם, ניסיון לתיקון עוולות היסטוריות או ניסיון לשיוויון תעסוקתי. הבחירה היתה מעל לכל פוליטית, וצינית עד מאד.

המוצב האמריקאי הראשון בחלל

בשנות הששים, הפעילה נאס"א תכנית פיתוח לשימושים אזרחיים נוספים עבור החומרה של תכנית אפולו. בין השימושים האפשריים היו בסיס ירח, מסע מאוייש אל מאדים ונוגה, תחנות חלל מסתחררות וכדומה, וכולם הגיעו לשלבי בדיקת היתכנות מתקדמים.

ההצלחה במרוץ לירח לא הותירה סיבות להמשך תכנית אפולו והתקציב של נאס"א קוצץ באופן ניכר. מתוך כלל התקציב של נאס"א, היה הנתח של "תכנית יישומי אפולו" פחות מעשרה אחוזים מהדרוש להמשך עבודתם.

כך נותרה תכנית ממוקדת אחת ויחידה לתחנת חלל קטנה, שאינה דורשת הרכבה בחלל. כמו כן היתה התחנה, שקיבלה את השם "סקיילאב" (Skylab), מורכבת מרכיבים שתוכננו במקור לטיסה ונחיתה על הירח. הרכיב הגדול ביותר של התחנה נקרא "הסדנה", היה למעשה שלב שלישי של משגר סאטורן-V, וטלסקופ השמש של התחנה היה מורכב בתוך השלד של מודול נחיתה על הירח.

התחנה יועדה לשימוש צוות של שניים או שלושה אנשים שיגיעו אליה באמצעות תאי הצוות של אפולו עד שאלה יאזלו, ובהמשך שנות השבעים באמצעות מעבורת החלל.

סקיילאב

היום מלאו 40 שנה להצבתה של סקיילאב במסלול סביב כדור הארץ. התחנה שגישרה על הפער בין סיום תכנית אפולו לבין תחילת עידן מעבורת החלל.

המסע המאוייש של נאס"א לכוכבי הלכת הפנימיים - מאמר מאת איימי שירה טייטל

[כשערכתי תחקיר עבור ההרצאה על עתיד טיסות החלל, גיליתי שבשנות ה- 60 היו בידי נאס"א המון תכניות שאפתניות לשלב שיבוא אחרי הנחיתה המאויישת על הירח. בראי ההיסטוריה אנחנו יודעים שדבר מכל התכניות הללו לא יצא לפועל, לפחות לא לפי התכנית המקורית, אבל מבחינה טכנולוגית היינו יכולים להגיע רחוק מאד כבר לפני 30 שנה.

המאמר שלפניכם עוסק בתכנית ישנה למשימה מאויישת בת שנתיים לביקור בנוגה ובמאדים. המאמר נכתב על ידי היסטוריונית החלל איימי שירה טייטל, ותורגם ברשותה ובאדיבותה על ידי.

איימי כותבת את הבלוג הנהדר Vintage Space, שעוסק בהיסטוריה של תכניות החלל, ובעיקר בזו האמריקאית. תרגום מאמר קודם שלה, אודות תכניות ההנעה הגרעינית כבר הופיע ב"מסה קריטית".]

 

כוכבי הלכת הפנימיים.
Credit: NASA

בשנות ה- 60 היו טיסות מעבר קרוב לכוכבי לכת בגדר שיא האופנה בנאס"א. ב- 1966 גילה גארי פלאנדרו, סטודנט לתואר שני, שכוכבי הלכת עומדים להסתדר בטור שמתאים למסע דילוגים פלנטרי, תגלית ששימשה לתכנון משימות וויאג'ר. באותה שנה החלה חברת בֶּלקוֹם [Bellcomm], קבלנית של נאס"א, לבחון אפשרות למשימות אשר תוכלנה לשלוח צוות אל נוגה וגם אל מאדים באותה טיסה, באמצעות מעברים קרובים ושימוש בחומרה של אפולו. 

לזכרם של אלו שהעזו

שבוע זה הוא שבוע זכרון בנאס"א, בו נזכרים באסטרונאוטים שנספו בעת מילוי תפקידם.
ה- 27 בינואר הוא יום האסון של אפולו-1, בו נספו בשנת 1967 האסטרונאוטים רוג'ר צ'אפי, ורג'יל (גאס) גריסום ואד ווייט. קצר חשמלי בזמן חזרות לקראת השיגור גרם לשריפה בתא הצוות בו היו סגורים האסטרונאוטים.
ה- 28 בינואר הוא יום האסון של מעבורת החלל צ'לנג'ר, בה נספו בשנת 1986 האסטרונאוטים מייקל סמית, ג'ודית רזניק, רונלד מקנייר, דיק סקובי, אליסון אוניזוקה, גרג ג'רוויס וכריסטה מקאוליף. במהלך שיגור משימה STS-51L התפוצצה המעבורת עקב כשל באחד ממאיצי הדלק המוצק.

ה- 1 בפברואר הוא יום האסון של מעבורת החלל קולומביה, בה נספו בשנת 2003 האסטרונאוטים קלפנה צ'אוולה, ריק האסבנד, ויליאם מקול, לורל קלארק, דיוויד בראון, מייקל אנדרסון והאסטרונאוט הישראלי אילן רמון. המעבורת התפרקה במהלך הכניסה לאטמוספירה כתוצאה מחור במגן החום.

"האסטרונאוט שנפל" לזכר האסטרונאוטים והקוסמונאוטים שאינם עוד.
הושאר על אדמת הירח בידי צוות אפולו-15 בשנת 1971. קרדיט: NASA

השבוע ביקר ראש נאס"א צ'רלס בולדן בישראל, לרגל כנס החלל הבינלאומי וציון עשור לאסון הקולומביה. במספר ראיונות הוא אמר שהדחף שלנו לצאת לחלל נשען על יצר הסקרנות, על הצורך לדעת מה נמצא מאחורי הפינה, מעבר לאופק. עם זאת לא ניתן לצאת לגלות דברים חדשים בלי להסתכן, כי תאונות ואסונות, שחלקם מביא לאובדן חיי אדם הם בלתי נמנעים. ניתן לצמצם אותם ולהתכונן לתרחישים ידועים, אבל לא ניתן להמנע מהם לחלוטין. הוא ציין בפרט את החברות המסחריות שתחלנה להטיס אנשים בקרוב מאד, שהן צריכות להכיר בכך ולהתכונן שחיי אדם יאבדו בידיהן.

זה אינו מחיר שצריך לקבל בהכנעה, אלא שיעור שנדרש ליישמו כדי להמשיך הלאה באופן בטיחותי יותר. כל האסטרונאוטים יצאו למשימותיהם בתחושת שליחות ובתשוקה רבה. אף על פי שידעו שהם עוסקים באחד המקצועות המסוכנים בעולם, ברור היה לכל אחד מהם שהמסע אל מעבר לאופק שווה את הסיכון.

לזכרם.

אנרגיה גרעינית בחלל, על הקרקע, ובגוף האדם

דמיינו לכם שהיתה קיימת סוללה שיכולה לפעול עשרות רבות של שנים ללא טעינה, ללא תחזוקה וכמעט ללא ירידה בביצועים. אפשר היה למצוא לה שימושים רבים; החל מהפעלת מתקנים מרוחקים בסביבה עוינת, וכלה בקוצבי-לב.
אני שמח לבשר שאכן קיימת סוללה כזאת, היא נקראת RTG והסוד שלה הוא אנרגיה גרעינית.

אכן, ישנם אנשים שלבם פועל בעזרת כוח אטומי.

פצצות אטום בחלל - מאמר מאת איימי שירה טייטל

[הרשומה להלן הינה תרגום מאמר מאת היסטוריונית החלל איימי שירה טייטל, מתוך הבלוג המרתק שלה Vintage Space. בבלוג תוכלו לקרוא סיפורים מדהימים בעיקר אודות ההיסטוריה של תכנית החלל המאויישת של ארצות הברית, כתובים בפירוט רב ובהתלהבות מדבקת. לכן אפתח בתודה מקרב לב לאיימי, שנאותה לבקשתי לתרגם מרשומותיה.]

ציור ממוחשב של רקטת פעימה גרעינית
מתקרבת לצדק. 

ברשומות קודמות דיברתי על מספר אתגרים הקשורים למשימה מאויישת למאדים, ובפרט לקושי לנחות על כוכב הלכת האדום. הבאת אנשים למאדים היא משימה מסובכת, אולם איננה בלתי אפשרית.
זמן הטיסה של משימה למאדים נמדד בחודשים ולא בימים; המסלול המהיר ביותר הוא כרגע בסביבות 180 יום או ששה חודשים.
לנחתות רובוטיות או רוברים, זמן הטיסה לא מהווה אתגר גדול. כל עוד המצברים מסוגלים לשמור על המפרקים המכניים ועל המערכות שלו מפני קפאון, לרובוט לא אכפת להמתין.

משימה מאויישת היא סיפור אחר. שמירה על הצוות בחיים ובמצב גופני טוב מסבכת את המסע למאדים; הבעיה אינה רק לספק לאסטרונאוטים מקור חום. ששה חודשים הם זמן ממושך מדי מכדי שהצוות יוכל לשבת ולחכות בתוך חללית קטנה וצפופה, חשופים לקרינה ובתנאי אפס-כבידה. ישנן דרכים להגן על האסטרונאוטים באמצעות מגיני קרינה ולסחרר את החללית ליצירת די כבידה למניעת ניוון שרירים או לפחות להגבלתו. אולם הדרך הטובה ביותר להתגבר על האתגרים הכרוכים בהבאת אנשים למאדים היא פשוט לקצר את משך הטיסה. אין זה רעיון חדש, אלא רעיון שנאס"א חוקרת כבר למעלה מ- 50 שנה. השיטה המועדפת היא רקטה גרעינית.

לראשונה בחלל הפתוח

הכניסה חזרה לאטמוספירה היא חוויה קשה, כך סיפרו הקוסמונאוטים הוותיקים. חוויה שמלווה בתאוצות חזקות ובחבטות שמשאירות סימנים. אבל למרות הידיעה, למרות האימונים, ולמרות שעבור שני הקוסמונאוטים היתה זאת הטיסה הראשונה לחלל, משהו הרגיש שלא כשורה; התאוצה היתה חזקה מדי, ושינתה את כיוונה מדי כמה שניות. חלק מהזמן היא הרגישה אפילו בכיוון ההפוך!
אלכסיי הרגיש את הלחץ בכל אבריו, אך נותר מרוכז למרות העייפות והזיעה שהצטברה בתוך חליפתו. הוא הבחין שמחט מד התאוצה מתקרבת לעשרה ג'י, כשצל חלף על פני צוהר התצפית העגול. הוא הפנה את מבטו והבחין בכבל תקשורת מתוח מחוץ לצוהר. כבל זה חיבר בין תא הצוות לבין מודול ההנעה המסלולית, והיה אמור להתנתק טרם כניסתם לאטמוספירה, אך כעת שני חלקי החללית עדיין כבולים זה לזה, ומסתחררים במהירות שגיא-קולית בדרכם לקרקע.
משהו בהחלט לא היה כשורה.

המאורע המתואר כאן התרחש באביב 1965, בעיצומה של המלחמה הקרה. במקביל, וכחלק בלתי נפרד מהמאבק בין המעצמות, היה המרוץ לשליטה בחלל בשיאו. הסובייטים שמרו על מקומם כחלוצים בהפרש של חודשים ספורים בלבד לפני האמריקאים, והלחץ לשלוח משימות מתקדמות אילץ את מתכנני המשימות לוותר על חלק מהבדיקות של מערכות מבצעיות ולקחת סיכונים שנראים בדיעבד בלתי סבירים, וזאת בלשון עדינה.

תווית המשימה של ווסחוד-2

זהו סיפורה של משימת ווֹסְחוֹד-2, המשימה שמטרתה העיקרית היתה לבצע לראשונה בהיסטוריה פעילות אנושית מחוץ לחללית, או בשמה השגור "הליכת חלל".

הנשר נחת

לפני כשנה פרסם רנדל מונרו, המוכר בתרבות האינטרנט כיוצר הווב-קומיקס XKCD, את הגרף הבא:

מקור:  http://xkcd.com/893/

בתרגום חופשי: מספר בני האנוש החיים שהלכו על פני עולם אחר.

בין השנים 1969 ו- 1972 נחתו על הירח שש פעמים, כל פעם שני אסטרונאוטים שונים. בסך הכל 12 אנשים. תוכנית אפולו בוטלה לפני 40 שנה ומאז לא טס איש מעבר למסלול נמוך סביב כדור הארץ.
מתוך שנים-עשר האסטרונאוטים הללו ועד היום מתו שלושה - ג'יימס אירווין נפטר מהתקף לב בגיל 61. אלן שפרד, האמריקאי הראשון בחלל, נפטר מלוקמיה בגיל 74. פיט קונרד נהרג בתאונת אופנוע בגיל 69.
שלושתם מתו בנסיבות אנושיות מאד, רגילות כל כך.
רנדל מונרו מסמן בגרף שלו עבור האסטרונאוטים שדרכו על הירח, שסטטיסטית תוך 20 שנה בממוצע, לא יישאר איש מהם בחיים, כי הם כולם כבר אנשים זקנים.

אל רשימת האסטרונאוטים שאינם עוד הצטרף היום ניל ארמסטרונג. האסטרונאוט ששמו הפך לאגדה בזכות היותו הראשון שדרך על אדמת הירח. ארמסטרונג עבר ניתוח מעקפים בשבועות האחרונים ואני מנחש שמותו קשור למחלת הלב שממנה סבל (טרם התפרסמה הודעה רשמית על נסיבות מותו). בסופו של דבר, גם הוא כבר לא היה צעיר.

ניל ארמסטרונג (1930-2012)
קרדיט: NASA

מותם של האסטרונאוטים בנסיבות טבעיות הוא כמובן בלתי נמנע, אבל חוסר ההמשכיות של ההשגים שאליהם הגיעה האנושות באמצעותם, הוא הגורם הבעייתי, כי אנחנו שוכחים בקלות. גם הדור שזכה לחוות את רגעי הנחיתה ילך וידלדל עם השנים, וכבר היום יש רבים שמסרבים בבורותם להאמין שכלל היתה נחיתה על הירח, ומבטלים כלאחר-יד את שפע הראיות שמוכיחות זאת.

באלט-טקסט של התמונה שלמעלה הופיע הכיתוב הבא:

"היקום בוודאי מזוהם בקברי תרבויות בעלות פלנטה יחידה אשר עשו את ההחלטה הכלכלית ההגיונית שאין שום סיבה לטוס לחלל - כל אחד מהם התגלה, נלמד ונותר בזכרון אלה שעשו את ההחלטה הבלתי הגיונית."

כולי תקווה שממשלות וחברות פרטיות כאחד יחזרו לשאוף להגיע אל הכוכבים. כי רובוטים על מאדים זה נחמד וחשוב, אבל אין תחליף לאדם הצועד על עולם אחר.

כמה קשה לנחות על מאדים?

בבוקר יום שני ה- 6 באוגוסט, יתרחש אחד מהאירועים הגדולים ביותר בתולדות חקר החלל ומערכת השמש; המעבדה הניידת "קיוריוסיטי" תנחת על אדמת מאדים, במבצע האוטונומי המורכב ביותר שבוצע אי פעם.

2.5 מיליארד דולר הושקעו בתכנית MSL (Mars Science Laboratory) הכוללת את הרכב הקרקעי "קיוריוסיטי", והציפיות ממנה גבוהות מאד. היכולת שלה לאסוף ולנתח מידע על הרכב הקרקע והסביבה של מאדים הן כשל גיאולוג הנושא עימו מעבדה שלמה. בנוסף, היכולת ההנדסית שמאפשרת משימה כל כך מורכבת היא חסרת תקדים, ומקרבת אותנו צעד משמעותי נוסף לקראת משלחת מאויישת לכוכב הלכת האדום.

לפני שאוסיף עוד מילים, אנא צפו בסרטון שמציג את האתגר חסר התקדים של נחיתת הקיוריוסיטי על פני מאדים. זהו ללא ספק הסרטון הטכני הטוב ביותר של נאס"א שהופץ לציבור עד כה:

אוקיי, אז לא פשוט לנחות על מאדים, אבל כבר עשו את זה לא מעט פעמים, נכון? אז מה בדיוק הסיפור כאן?

ובכן, כדי להבהיר את רמת האתגר אפשר לבחון את ההיסטוריה המרתקת של הטיסות למאדים. זה כאן, מעבר לקיפול.

הלווין הראשון שלי

לפני כמעט 11 שנים התקבלתי לעבודתי הראשונה כמהנדס.
המשימה שהוטלה עלי היתה לתפוס פיקוד על הצד המוטס בתפעול לווין התקשורת של התעשייה האווירית, לווין התקשורת היחידי תוצרת הארץ באותם ימים.

עמוס-1 (נקרא פשוט "עמוס" במקור) נהגה, תוכנן, הורכב ולאחר שיגורו גם הופעל על ידי מפעל מב"ת של התעשייה האווירית. הוא שוגר במאי 1996, ובהתחלה שימש רק לשידורי טלוויזיה מזדמנים, אך בהמשך הפך לתשתית של שידורי הלווין בישראל ובמזרח אירופה. הביקוש הביא להפעלת כל קיבולת השידור שלו, אף על פי שבמקור תוכנן להפעלת 7 מתוך 9 שפופרות התקשורת שלו בלבד.
משך חייו של לווין נקבעים על פי אמינות רכיביו, וכמות הדלק שהוא אוצר בתוכו. עמוס-1 תוכנן לקצת יותר מ- 10 שנות שירות בחלל, אך החזיק מעמד 16 שנים ללא תקלות חמורות.

עמוס-1

בשנת 2008, כאשר לא נותר בו די דלק לשמירת מסלול מדוייקת, הוא הוחלף בעמוס-3, השייך לחברת חלל-תקשורת, ונמכר לחברת אינטלסט האמריקאית, עבורה המשיך לפעול עד לאחרונה. למרות חוסר הדלק, פותחה שיטה להפעילו באופן חסכוני שמאפשר שימוש מנוון-משהו, אך יעיל לצורך שיועד לו.

לפני כשבועיים התקבלה הודעה רשמית על כך שבתאריך ה- 2 ביולי 2012, יחל תהליך הוצאת עמוס-1 (שנקרא עכשיו IS-24) ממסלולו. הלווין ישתמש בשארית הדלק שלו כדי להאיץ ולנסוק. הוא יעזוב את החגורה הגיאוסטציונרית שהיתה ביתו ב- 16 השנים האחרונות, יטפס 200 עד 300 קילומטרים (בהתאם לכמות הדלק שנותרה בו) ויכנס ל"מסלול בית קברות". המנועים יופעלו עד שיתרוקנו מיכלי הדלק לחלוטין. מערכות הלווין יכובו בפיקוד מהקרקע אחת אחרי השניה, המצבר ירוקן ולבסוף יכובו משדרי הטלמטריה ויחדלו את קבלת הנתונים מהלווין.

עמוס-1 בשלב הניסויים
קרדיט: התעשייה האווירית

עמוס-1 היה הלווין הראשון שלי. היו אחריו אחרים, משוכללים וטובים יותר, שכן הם תוכננו על סמך לקחים שנלמדו מהפיתוח והתפעול של הלווין הראשון. אבל זה היה הלווין שבאמצעותו למדתי את מקצוע הנדסת הלווינים ושיטות הפעלתם, שעליו התאמנתי ופיתחתי שיטות עבודה שמשמשות אותנו מאז. הלווין שלימדתי עשרות בקרים להפעיל ויחד לנתח נתונים ולפתור בעיות.

לא עצוב מאד להיפרד, כי למעשה כבר נפרדנו ממנו לפני ארבע שנים, ובכל זאת מדובר על מכונה ולא יותר. אבל אני שמח וגאה על שיצא לי לקחת חלק בפרויקט לאומי זה, שהיה הבסיס ליכולת מכובדת מאד של המדינה הקטנה שלנו.

לפני שבוע התבשרנו שהתעשייה האווירית זכתה במכרז לבניית עמוס-6. לווין שישקול יותר מפי ארבע לעומת עמוס-1, ובעל יכולות גבוהות בהרבה.
המורשת ממשיכה.

הערה לסיום: אתמול הובא למנוחות עמיצור רוזנפלד, שהיה מנהל תכנית "עמוס" בתעשייה האווירית. אדם שפועלו השפיע רבות על תעשיית החלל הישראלית, וזכרו ישאר עמנו.

מדוע מסתיים עידן מעבורת החלל?

על פי בדיחה ישנה, גמל הוא סוס שתוכנן על ידי ועדה. מהבחינה הזו מעבורת החלל היא סוג של גמל. היא אמנם לא תוכננה על ידי ועדה, אבל היא לא מה שהיתה אמורה להיות, ולא מה שנבחרי הציבור אישרו לנאס"א לבנות. היא תוכננה מהסיבות הלא נכונות, למטרות הלא נכונות וללא תקציב מתאים. והכל בגלל שהצליחו לנחות על הירח.

אדווין "באז" אלדרין ומודול הנחיתה של משימת אפולו-11 על אדמת הירח

ביולי 1969 נחתה אפולו-11 על הירח והשלימה למעשה את היעד של תכנית אפולו. סוכנות החלל האמריקאית המשיכה לשגר משימות נוספות לירח, אבל העניין של הציבור הלך וירד, ובית הנבחרים האמריקאי החליט להפסיק את המימון. טיסת אפולו-17 בשנת 1972 חתמה את תכנית הירח.
בשנות השבעים היתה נוכחות מינימלית של אסטרונאוטים בחלל: 3 משימות לתחנת החלל סקיילאב (1973-1974) ומשימת אפולו-סויוז, מפגש במסלול של חללית אמריקאית וחללית רוסית (1975).
בשנים אלו כבר פעל פרויקט הפיתוח של מעבורת החלל, אך רק בשנת 1981 הבשיל הפיתוח והחלו מחדש משימות החלל המאויישות. 

החלק המדהים, והעגום בראיה רטרוספקטיבית, הוא שבהתחלה המעבורת כלל לא היתה היעד.
היעד היה מאדים. נדרשה דרך זולה להביא צוותים הלוך ושוב למסלול (לתחנת חלל), כדי שמשם יצאו לדרך. אבל משהו אחר משך את תשומת לב הממשל באותן שנים. משהו שקשור בדרום מזרח אסיה. הממשל האמריקאי לא סבר שזה הגיוני לשלוח אנשים למאדים בעיצומה של מלחמה. תקציבי הענק שנדרשו למלחמת וייטנאם גרמו לחיסול התכנית למאדים, שעד היום לא התעוררה מחדש.

עניין הציבור בתכנית החלל הלך ודעך מאז סיום משימות הירח, ונאס"א היתה זקוקה לפרויקט גדול. מעבורות שכל מטרתן היא שירות לתחנת החלל לא היה מביא מימון מבית הנבחרים. מי שבא לעזרת הסוכנות היה חיל האויר. החיל זנח את תכניותיו למשימות חלל מאויישות, אבל עדיין היה זקוק לפלטפורמה להרמת לוויני הצילום הגדולים.
העזרה כמובן שלא הגיעה בחינם. על אף שנאס"א מימנה את רוב הפיתוח, היה עליה להשקיע תקציב נוסף כדי לפתח מעבורת שחיל האויר יוכל להשתמש בה, שהיתה גדולה בהרבה מהתכנון המקורי (בערך פי- 4 באורך!).
תקציב פרויקט המעבורת התחיל בקצת יותר מ- 13 מיליארד דולר, אבל בשלב מסויים תוך כדי העבודה, צומצם לכדי 5.5 מיליארד דולר בלבד. כדי להתמודד עם הקיצוץ נדרשו שינויי תכן; למשל במקום מאיץ רקטי שאמור לשחרר את המעבורת בגובה תת-מסלולי ולחזור לנחיתה באמצעות מנועים נושמי אויר, פותח משגר רקטי שאינו מתמחזר ושני מאיצים שאותם ניתן להחזיר לכשירות לאחר סבב תיקונים.

התוצאה של השינויים בתכנון, של צמצום התקציב ושל השינויים הנוספים שגרר הצמצום היתה כלי רכב יקר להחריד להפעלה ולתחזוקה. כתוצאה מכך נפגע קצב השיגורים המתוכנן. כשהנשיא ניקסון אישר את תכנית מעבורת החלל, נאמר לו שקצב השיגורים יהיה מעט פחות מפעם בשבוע (קרוב ל- 50 שיגורים בשנה). במציאות, עקב העלות הגבוהה של שיגור כל מעבורת, הקצב היה איטי לאין שיעור. שנת השיא של שיגורי המעבורות היתה 1985, בה בוצעו 9 שיגורים בלבד.
קצת אחר כך, ב- 28 בינואר 1986, התפוצצה המעבורת צ'לנג'ר במהלך השיגור, ולקחה עימה את הראשון מבין שני הצוותים בני שבעת האסטרונאוטים שאבדו בתכנית זו. בעוד אסון הצ'לנג'ר ביטל את התפישה שמעבורת החלל היא כלי מבצעי להעלאת אנשים למסלול כעניין 'שגרתי', האסון השני (המעבורת קולומביה בשנת 2003, שאחד מאנשי צוותה היה האסטרונאוט הישראלי אילן רמון) קבר למעשה את תכנית המעבורת.

אף על פי שמעבורת החלל היא המכונה המסובכת ביותר שנבנתה אי פעם על ידי האדם, סיכוי לכשל קטסטרופלי של 2 מתוך כ- 130 הוא בלתי קביל לחלוטין. בנוסף לכך, תכנית שעלתה למשלם המיסים האמריקאי 175 מיליארד דולר עד היום, ושעלות העבודה על כל טיסה היא 1.5 מיליארד דולר, לא יכולה להיות בעלת אמינות כל כך נמוכה.
ואלה הן הסיבות לכך שעידן מעבורת החלל חייב להסתיים. למרות שהישגים מדעיים וטכנולוגיים כבירים הושגו באמצעותה, היא מעולם לא היתה כלי הרכב שהוגי הרעיון המקורי חלמו עליו.

השנה אנחנו צפויים לראות את מעבורת החלל טסה בפעם האחרונה.

ישוגרו שתי טיסות, אולי שלוש: טיסה STS-133 של דיסקברי, שנדחתה מאז נובמבר ומתוכננת ל- 24 בפברואר ועליה כתבתי כאן, וטיסה STS-134 של אנדוור שמתוכננת ל- 19 באפריל. טיסה נוספת של המעבורת אטלנטיס תתרחש בתחילת הקיץ אם יאושר התקציב לכך.

הממשל האמריקאי החליט להפסיק את תכנית המעבורת ולהחליפה בתכנית בטוחה וזולה יותר, תוך עידוד חברות פרטיות להיכנס לעסקי השיגור לחלל. ומתחילים כבר לראות תוצאות. מספר חברות פרטיות החלו לקדם יוזמות שיביאו אנשים לחלל כבר בשנה-שנתיים הקרובות. בידיים פרטיות זה חייב להיות יעיל וזול יותר, ועד כמה שזה נוגע לדרישות של חברות הביטוח, החברות המשגרות ייאלצו גם להוכיח שהשיגורים שלהן בטוחים הרבה יותר. אולי תוך שנים לא רבות ניתן לטוס למסלול בטיסה מסחרית ובמחיר שאינו גבוה מאד.

בינתיים נוכל לצפות בשיגורן של שלוש המעבורות בפעם האחרונה, ולאחל לצוותיהן שיחזרו חזרה בשלום.

____________________________
אני ממליץ בחום על גיליון דצמבר 2010 של השבועון Aviation Week שהוקדש למעבורת החלל, למי שידו משגת.
קרדיט לכל התמונות: NASA

אבן בשחקים (אבל הפעם לא בחלל)

קצת אחרי שבני אדם החלו לבנות חומות הגנה סביב עריהם, החלו בני אדם אחרים לבנות מכונות מצור. בין מכונות אלו אפשר למצוא את איל הניגוח שמטרתו לבקע את שערי העיר, מגדלים ניידים שמאפשרים לקרב את הצבא התוקף למרומי החומות ולהילחם פנים-אל-פנים עם הצבא המגן, וגם אמצעים שונים שמסוגלים להסב נזקים כבדים למבנים ולאוכלוסייה הנצורה, לעיתים מבלי לפגוע כלל בחומות.

מכונות הארטילריה הקדומות היו מלאכת מחשבת של תכנון הנדסי. הרי לא פשוט להניף מטען כבד ולהשליך אותו אל עבר האויב כך שיוכל לרסק חומת לבנים, להצית מבני עץ, ובאופן כללי לגרום הרס ובהלה. בנוסף רצוי היה שהמכונה עצמה וצוות המפעילים שלה יימצאו מחוץ לטווח הירי של הקשתים ומכונות הארטילריה שבתוך העיר ועל חומותיה.

מכונות משליכות אבנים קיימות באירופה מאז התקופה הרומית, אולי מפני שבצבא הרומי היו לראשונה יחידות הנדסה. אבל קיים תיעוד מוקדם יותר של מכונות כאלו בסין כבר במאה הששית לפנה"ס, וכאן אצלנו במאה ה- 7 לפנה"ס, כפי שנרמז בתנ"ך: ויעש [עזיהו מלך יהודה] בירושלם חשבנות מחשבת חושב, להיות על-המגדלים ועל-הפנות, לירוא בחצים, ובאבנים גדלות; ויצא שמו עד-למרחוק, כי-הפליא להעזר עד כי-חזק. (דברי הימים ב' פרק כ"ו פסוק ט"ו)

מבין המכונות הללו המוכרת ביותר היא הקטפולטה, מכונה הזורקת אבנים מכח המתיחה של חבלים הכרוכים בכוח סביב הקצה של קורת ההנפה. בקצה השני שלה ישנה כף אשר בה מניחים את האבן. הקורה מתרוממת ותנועתה נבלמת על ידי קורה אופקית. הסלע, שאינו מחובר לקורה, ממשיך בתנועתו במסלול בליסטי.

מכונה מעט פחות מוכרת היא הטרבושה, ועליה ברצוני להרחיב גם בגלל שהיא פחות מוכרת, גם בגלל שאופן ההשלכה שלה הרבה יותר אלגנטי, וגם מעוד סיבה שאחשוף רק בסוף.

הטרבושה היא מכונה שעיקרון הפעולה שלה הוא שימוש בכוח המשיכה בלבד. למעשה מדובר בנדנדה. למרות זאת לא תמצאו כזאת במגרש המשחקים מפני ששני צידיה אינם מאוזנים ומפני שאנחנו לא מעודדים את הילדים שלנו ללמוד לעוף. זרוע אחת של הנדנדה היא קצרה מאד ועליה תלויה משקולת כבדה. הזרוע השניה ארוכה מאד ובקצה שלה מחובר קלע. הזרוע עם המשקולת נופלת עקב המשקל העצמי שלה, והזרוע הארוכה מתרוממת במהירות כפי שמצופה מנדנדה. בזוית קבועה מראש משתחרר אחד ממיתרי הקלע, והמטען שבתוכו נזרק לאוויר.

היחס בין המשקולת לבין האבן הנזרקת הוא 10 ל- 1 עד 100 ל- 1 כדי שהטווח יהיה אפקטיבי, ולכן כדי לזרוק סלעים ממש כבדים היה צורך במכונה כל כך מסיבית, שנדרש צוות גדול מאד כדי לדרוך אותה. טרבושה איכותית היתה יכולה להשליך סלע במשקל 100 ק"ג לטווח של עד 300 מטר.

הטרבושה היתה בשימוש עד המאה ש- 16, אז החלו להופיע תותחים ומרגמות, שהיו כמובן פשוטים יותר לתפעול גם אם לא בהכרח יותר יעילים. הטרבושה מתוארת כנשק בידי המוסלמים כבר במאה ה- 6 לספירה, ושוב בספרות צבאית שנכתבה עבור צלאח א-דין במאה ה- 12. במאה ה- 14 השתמשו חילות מונגולים בטרבושה כדי להשליך גופות נגועות בדֶבֶר אל מעבר לחומות עיר הנמל קאפה בחצי-האי קרים (היום נקראת פיאודוסיה). הסוחרים הגנואנים שברחו מהעיר המותקפת הביאו איתם את המגיפה לאירופה וההמשך ידוע.

היום כמובן שאין שימוש פרקטי לטרבושה, אבל מאחר והמכונה כל כך מרשימה בפעולתה, ומאתגרת מאד לבנייה, ישנן קבוצות שבונות אותן לשימושים שונים, מלימוד פיסיקה ושיחזור קרבות עתיקים ועד להשלכת דלעות.

כתוצאה מהאתגרים הללו, השתכללו השיטות להנפת הקלע עוד יותר, והיום ניתן לראות בנוסף לטרבושה המשקולת הנגדית הקלאסית (Counterweight Trebuchet), גם מכונות מודרניות כגון טרבושה בעלת זרוע צפה (Floating Arm Trebuchet) שבה הציר של הזרוע נע על גבי מסילה וכך הזרוע כולה נעה במסלול שמוסיף לעוצמת ההשלכה, וגם סוגים מעניינים נוספים:

לסיכום, למה החלטתי פתאום לכתוב על טרבושה, ולמה אני מספר לכם את כל זה? ובכן, זה מפני שאני הולך לבנות אחת כזאת. פרטים (ותמונות) בהמשך.

עדכון: ההמשך בקישור הזה.

אסטרואידים - חלק א'

בשנת 1789, לאחר שנתיים של עבודה מפרכת, הגיעה לסיומה מלאכת ההרכבה של הטלסקופ החדיש במצפה הכוכבים שבאקדמיית פאלרמו שבסיציליה. היה זה טלסקופ שובר-אור בעל מִפתח של 7.5 סנטימטרים שניצב על מתקן משוכלל ומדוייק מאד לתקופתו. הנהנה העיקרי מהמכשיר החדש היה ראש המחלקה לאסטרונומיה. פילוסוף, מתמטיקאי ומרצה מבוקש היה ג'וזפה פיאצי, שהמתין זמן רב על מנת להתחיל לבצע מדידות מדוייקות של מיקום הכוכבים ולהשלים קטלוג שמיים איכותי.

אדם חרוץ זה עבד כל לילה, מלבד כאשר היו השמיים מעוננים, והשלים את משימתו כעבור 14 שנים בהצלחה שזיכתה אותו בשבחים רבים. אבל לא הקטלוג הוא הסיבה ששמו של פיאצי תופס מקום חשוב בהיסטוריה של האסטרונומיה.

בערב הראשון של שנת 1801, בעודו צופה ורושם כוכבים בקבוצת טאורוס (שור) זיהה פיאצי כוכב זעיר שלא הופיע ברישומים קודמים שלו או של אחרים. הוא לא התרגש, שכן על פי שיטתו נדרשו ארבעה לילות שבהם נצפים ומתועדים נתונים זהים על מנת לאמת ממצאים. לכן, סימן את הכוכב החדש לבדיקה ללילות הבאים והמשיך בתצפיותיו.

בלילה הבא חזר לאותו כוכב, וגילה כי הוא שינה מעט את מקומו בשמיים. כיאה למדען דקדקן, הניח פיאצי כי שגה ברישום אמש. רק יומיים נוספים של תצפיות הביאוהו להשלמה כי יש בידיו תגלית, אם כי טרם ידע לעמוד על פשרה. אילו היה חי היום, מן הסתם היה משנה את הסטטוס שלו בפייסבוק, או מפרסם ציוץ חדש בטוויטר, אך בימים ההם היה מקובל לדווח לעיתונות המדעית הכתובה.

בקרוב הסרט

לקריאה נוספת יש ללחוץ על "פרטים נוספים". כדאי לכם!