לזכרם של אלו שהעזו

שבוע זה הוא שבוע זכרון בנאס"א, בו נזכרים באסטרונאוטים שנספו בעת מילוי תפקידם.
ה- 27 בינואר הוא יום האסון של אפולו-1, בו נספו בשנת 1967 האסטרונאוטים רוג'ר צ'אפי, ורג'יל (גאס) גריסום ואד ווייט. קצר חשמלי בזמן חזרות לקראת השיגור גרם לשריפה בתא הצוות בו היו סגורים האסטרונאוטים.
ה- 28 בינואר הוא יום האסון של מעבורת החלל צ'לנג'ר, בה נספו בשנת 1986 האסטרונאוטים מייקל סמית, ג'ודית רזניק, רונלד מקנייר, דיק סקובי, אליסון אוניזוקה, גרג ג'רוויס וכריסטה מקאוליף. במהלך שיגור משימה STS-51L התפוצצה המעבורת עקב כשל באחד ממאיצי הדלק המוצק.

ה- 1 בפברואר הוא יום האסון של מעבורת החלל קולומביה, בה נספו בשנת 2003 האסטרונאוטים קלפנה צ'אוולה, ריק האסבנד, ויליאם מקול, לורל קלארק, דיוויד בראון, מייקל אנדרסון והאסטרונאוט הישראלי אילן רמון. המעבורת התפרקה במהלך הכניסה לאטמוספירה כתוצאה מחור במגן החום.

"האסטרונאוט שנפל" לזכר האסטרונאוטים והקוסמונאוטים שאינם עוד.
הושאר על אדמת הירח בידי צוות אפולו-15 בשנת 1971. קרדיט: NASA

השבוע ביקר ראש נאס"א צ'רלס בולדן בישראל, לרגל כנס החלל הבינלאומי וציון עשור לאסון הקולומביה. במספר ראיונות הוא אמר שהדחף שלנו לצאת לחלל נשען על יצר הסקרנות, על הצורך לדעת מה נמצא מאחורי הפינה, מעבר לאופק. עם זאת לא ניתן לצאת לגלות דברים חדשים בלי להסתכן, כי תאונות ואסונות, שחלקם מביא לאובדן חיי אדם הם בלתי נמנעים. ניתן לצמצם אותם ולהתכונן לתרחישים ידועים, אבל לא ניתן להמנע מהם לחלוטין. הוא ציין בפרט את החברות המסחריות שתחלנה להטיס אנשים בקרוב מאד, שהן צריכות להכיר בכך ולהתכונן שחיי אדם יאבדו בידיהן.

זה אינו מחיר שצריך לקבל בהכנעה, אלא שיעור שנדרש ליישמו כדי להמשיך הלאה באופן בטיחותי יותר. כל האסטרונאוטים יצאו למשימותיהם בתחושת שליחות ובתשוקה רבה. אף על פי שידעו שהם עוסקים באחד המקצועות המסוכנים בעולם, ברור היה לכל אחד מהם שהמסע אל מעבר לאופק שווה את הסיכון.

לזכרם.

הדור הבא של מעבורת החלל או כלי נשק סודי?

הכירו את ה- X-37B:

Source Space.com: All about our solar system
outer space and exploration

מטוס חלל, אם תרצו, שמשוגר באמצעות טיל כמו רוב הלווינים, מסתובב לו במסלול נמוך, ובסוף חוזר לנחות בדאייה בדיוק כמו מעבורת החלל זצ"ל. הנחיתה, אגב, היא אוטומטית לחלוטין, וזה תקדימי ומגניב.

הסרט הבא מציג את ניסויי הנחיתה. אני ממליץ לראות אותו ללא קול. לא מבין מה הסיפור של איש הסאונד שלהם...

מה עושה ה- X-37B במסלול? שאלה מצויינת שאין עליה תשובה ברורה (חוץ מזה האויב מאזין). 

ה- X-37 פותח ע"י נאס"א עבור DARPA (הסוכנות לפרוייקטי מחקר מתקדמים להגנה), ודגם B שייך לחיל האוויר האמריקאי. אז יש לנו מטוס חלל מבצעי שיכול לשאת מטען לא ידוע למשימה סודית במסלול. מה הוא כבר יכול לעשות שם?

הטיסה הראשונה של X-37B היתה ב- 2010. היא נמשכה כ- 270 ימים, משך הזמן המקסימלי מבחינת דלק, והסתיימה בצורה מושלמת על מסלול הנחיתה.

Credit: USAF

במרץ 2011 שוגר הרכב השני מסוג זה לחלל, והיה אמור לנחות השבוע, אבל קיבל הארכה למועד סודי גם כן.
הסינים כבר הספיקו למחות שכלי הטיס הסודי מציב נשק במסלול, אבל קבוצות של אסטרונומים חובבים (אך בעלי ניסיון רב) הצליחו לזהות אותו באמצעות הטלסקופים הפרטיים שלהם ולחשב את מסלולו. כפי הנראה, מטוס החלל נע במסלול המתאים למסלולים של לוויני צילום, וחג מעל אזורי עימות כמו קוריאה הצפונית, אפגניסטן, עירק וכדומה. על פי מומחים, המשימה נועדה לבחון חיישנים או מצלמות שנועדו ללוויני צילום עתידיים, ולא מעבר לכך.

באמצעות משגרים חדישים יותר, אפשר יהיה להעלות את ה- X-37B גם לגובה של תחנת החלל ואפילו עד לגובה החגורה הגיאוסטציונרית, שם נמצאים לוויני התקשורת ומזג האוויר.
השנה הודיעה חברת בואינג על פיתוח מטוס חלל מסוג X-37C, שיהיה גדול יותר מדגם B, ויוכל להכיל גם שישה נוסעים בתא מדוחס במקום המטען.
אז סודי או לא, יש מי שעובד על תכנית חלל מאויישת לעתיד הלא-רחוק, וטוב שכך.

Credit: NASA/MSFC

געגועים

אפשר לספר רבות בגנות פרויקט מעבורת החלל; על העלות, על הסיכון המיותר, על הסטגנציה בפעילות אנושית בחלל וכו'.

עם זאת מעבורת החלל ייצגה במשך 30 השנים האחרונות את הנוכחות האנושית בחלל. אני, שגדלתי בתקופה זו, וכל חיי חשתי כמיהה לחלל ולכל דבר מה שקשור בו, לא מסוגל להתעלם מתחושה של אובדן עמוק, גם אם הוא מוצדק מכל בחינה רציונלית שהיא.

בשבוע-וחצי שחלפו מאז נחיתתה של המעבורת אטלנטיס, שחתמה את עידן טיסות מעבורת החלל, פורסמו כתבות רבות על הנושא, והחלטתי להביא עבורכם כמה מהמרהיבות שבהן.

ערוץ נייצ'ר יצר סרט קצר המציג את כל הטיסות ואת נקודות השיא של תכנית המעבורת. במיוחד יפה בעיני העריכה בקטעים של אובדן הצלנג'ר והקולומביה. מומלץ לצפות ב- 720p על מסך מלא, ועם קול.

שתי כתבות מלוות בצילומים שמצאו חן בעיני:

סיפור מלווה בצילומים יפהפיים מהאתר ניטוראמה.

צילומים מדהימים עם מעט מאד טקסט מאתר הבוסטון-גלוב.

ולסיום, 

ביקורת חריפה של עורך המגזין Discover על הדיסוננס בין תכנית המעבורת לבין המציאות, כולל מסר חד וחשוב לעתיד. שווה קריאה.

התגלה ירח רביעי לפלוטו!

תמונות מטלסקופ החלל האבל מראות בבירור ירח קטן נוסף הסובב את כוכב הלכת הננסי פלוטו:

צירוף של שתי תמונות כדי להראות את תנועת הירחים.
Credit: NASA

שמו של הירח "החדש" הוא P4, אבל זה זמני. לא נשמע רומי מספיק. בילדותי היתה לי חוברת שנקראה "הכוכבים במסילותיהם" או משהו דומה, ובה היה מידע על מערכת השמש. אני זוכר בבירור שרוב הנתונים על פלוטו היו מסומנים בסימן שאלה. היום אנחנו יודעים עליו הרבה, וזאת בזכותו הכמעט בלעדית של טלסקופ החלל האבל.

אבל האבל כבר מיושן ונכה, ובלי מעבורות חלל לא תיתכנה עוד פעילויות תחזוקה. לאחרונה הזדעזעה הקהילה האסטרונומית לאחר שפורסם שטלסקופ החלל ג'יימס ווב, טלסקופ מודרני ומשוכלל ביותר שאמור להחליף את האבל, עומד בפני ביטול, וזאת למרות שכל החלקים שלו כבר סיימו למעשה את שלב הייצור. נקווה שלמנגנוני הביורוקרטיה האמריקאיים יש יותר שכל מאשר לועדת התקציב שהציעה זאת.

בשנת 2015 תתקרב החללית ניו-הורייזנס לפלוטו, ותלקט לראשונה תמונות ומידע מקרוב לכוכב הלכת הננסי, ואז נוכל לדעת על ההרכב שלו, על השדה המגנטי (אם קיים), על סוג הירחים שלו וכמו תמיד גם תגליות בלתי צפויות.
יהיה שווה לחכות. מי יודע, אולי היא תמצא דבר מה שנמצא במסלול סביב הירח הידרה?

טיסה אחרונה בהחלט

בעוד כשבוע, בשמונה ביולי, תמריא מעבורת החלל אטלנטיס למשימה שתחתום סופית את הטיסות בכלי הטיס מסוג זה. לאחר נחיתתה היא תפורק ותישלח למוזאונים ברחבי ארצות הברית יחד שתי אחיותיה אנדוור ודיסקברי.
למרות הביקורת על הפיתוח והשימוש בה, מעבורת החלל תסמל מבחינתי תמיד את עידן האדם בחלל, אם זה בגלל שגדלתי בשנות השמונים שבהן התחילו הטיסות הללו, ואם זה בגלל היקף ההישגים שהשגנו באמצעותן.
לקראת השיגור הקרוב התפרסמה כתבה בכתב העת The Atlantic, המסכמת בתמונות את ההיסטוריה של מעבורת החלל. מומלץ בחום (קישור).

Credit: NASA

גן חיות בוואקום

חוקרי מטאוריטים יודעים לקבוע שחלק מהסלעים שנפלו מהשמיים מקורם במאדים.
ניתן לקבוע זאת על פי הרכב המינרלים והגזים הכלואים בסלע. ההשערה היא שפגיעות שספג העולם האדום במהלך ההיסטוריה העיפו כמות חומר גדולה אל מחוץ למשיכתו של כוכב הלכת, וסלעים חסרי מזל מסויימים נלכדו בכבידתו של כדור הארץ ונפלו לקרקע.

השכן במעלה מערכת השמש
Credit: NASA

השאלה המעניינת היא, האם קיימת אפשרות שחיים מיקרוסקופיים נדדו באופן זה בין כוכבי הלכת במערכת השמש?*

ברור לנו שסביבת כדור הארץ מסוגלת לטפח חיים ממגוון רב של סוגים. על רוב פני השטח שלו יש מים נוזלים, כמות נדיבה של חום מהשמש, אטמוספירה סמיכה במידה ראויה ושדה מגנטי לאבטחה. אבל עם זאת איננו יודעים בוודאות שהחיים התחילו כאן על כדור הארץ. אולי האורגניזמים הראשונים נפלו ל'מרק הבראשיתי' כשהם מוגנים על ידי גוש סלע מאדימי?
אחד הניסיונות לענות על כך בוחן את שאלת החיים בחלל - האם בכלל יתכן שחיים, פשוטים ככל שיהיו, מסוגלים לשרוד בתנאים הקיצוניים של קור, רִיק וקרינה מייננת? רוב בעלי החיים אינם עמידים באף אחד מהתנאים הללו, אבל ישנם כמה סוגי יצורים בעלי עמידות לתנאים קיצוניים ביותר, והם מכונים אקסטרמופילים, שזה בערך כמו להגיד חובבי אתגרים.

האגודה הפלנטרית (The Planetary Society) יזמה מחקר חלל בשם LIFE שבמהלכו יישלחו דוגמאות של אקסטרמופילים לשהייה ממושכת בחלל כדי ללמוד על השפעת תנאים אלו עליהם. האגודה הצליחה לצרף את הניסוי לחללית הרוסית הלא-מאויישת פובוס-גרונט (ובשפת המקור: Фобос-Грунт) שמטרתה נחיתה על אחד מירחי מאדים, פובוס, וחזרה לכדור הארץ עם דגימות מפני השטח שלו. המשימה מיועדת לשיגור בסוף 2011 או תחילת 2012 ותושלם אחרי כשלוש שנים בחלל. כאמור, לחללית יתלוו סוגים שונים של מיקרובים וחיות אחרות.
בינתיים, כדי להכשיר את הצוות המובחר למשימה, צירפו קבוצה קטנה מתוכם גם למשימה הנוכחית (והאחרונה) של מעבורת החלל אנדוור. היצורים הזעירים ישהו בתחנת החלל הבינלאומית (למעשה פחות או יותר מחוץ לתחנת החלל) גם כן לתקופה ממושכת, והתוצאות ישמשו להשוואה עם משימת פובוס-גרונט.
[תיקון טעות - הניסוי התרחש כולו במעבורת החלל וחזר עימה לכדור הארץ, ללא שהייה בתחנת החלל]

ועכשיו, אחרי שהכברתי במילים, הנה עוד כמה על שניים מהצוות המובחר, כי זה ממש ממש מגניב:

• הטארדיגרייד, הידוע גם בכינוי "דב מים" (או "דובון מים" לפי ויקיפדיה בעברית), הוא יצור בעל שמונה רגליים שגודלו הממוצע הוא כחצי מילימטר, שחי טוב כמעט בכל סביבה שקיימת על פני כדור הארץ, ומחוץ לה - במעמקי האוקיינוסים, בקטבים, במדבריות, על פסגות הרים. הוא יכול להיחשף לקרינה, לריק, לשרוד טמפרטורות קרובות לאפס המוחלט, ולחיות שנים ללא מים...הבנתם את הרעיון. בעבר כבר לקחו אותם לחלל וחשפו אותם לגהינום שבחוץ, וכשבדקו מה חדש בתא המגורים שלהם לאחר החזרה לכדור הארץ, הסתבר שהם לא רק שרדו אלא גם הטילו ביצים, בקעו, והוציאו את הכלב לטיול כאילו זה היה סתם יום רגיל.

דובון מידה ק
Credit: Diane Nelson

• דינוקוקוס רדיודוראנס, החיידק הקשוח ביותר על פי ספר השיאים של גינס, ידוע גם בכינוי "קונאן הבקטרי" מסיבות ברורת. למרות זאת אני לא בטוח שקונאן הברברי היה שורד בריק, בחומצה, בייבוש, באש, בקרינת גמא וכיו"ב, אבל אולי אני לא מכיר אותו מספיק טוב. החיידק הנ"ל עמיד ברמות קרינה גבוהות ביותר באמצעות מנגנון של גיבוי ותיקון שגיאות על גבי הגנום שלו, אותו הוא שומר בארבעה עותקים! הוא בטח מצטער שהוא לא רשם פטנט על זה לפני עידן התוכנה.
  להנאתכם, הנה קונאן אחר:

יצורים אחרים שמשתתפים בנסיעה הם סוגים שונים של חיידקים חובבי חום ומלח, זוללי ארסן, וסתם כאלה שקרינה בשבילם זה כמו כוסות רוח למיקרובּ.

יש הרבה מה ללמוד מיצורים קטנים וחסונים אלה. אנחנו נצטרך גם כן אמצעי הגנה כשנצא מחוץ לחצר הבית, אל כוכבי הלכת ואל הכוכבים. לכן נאחל בהצלחה ליצורצורים ולאסטרונאוטים שמגדלים אותם.

ואנצל שורה זו להמלצה: רן לוי מספר על נושא זה בפרק 95 של הפודקאסט המשובח "עושים היסטוריה!"

_____________________________
*בעיקר כדי שזה יהיה כתוב איפושהו, התיאוריה הזאת נקראת פאנספרמיה.

בדרך לחלל בפעם האחרונה

במספר הזדמנויות בעבר השתתפתי כבעל תפקיד בשיגור לווין. בכולן ישבתי בחדר הבקרה בציפייה לשיגור. בנקודות הזמן הללו אפשר להרגיש את המתח, את הדריכות, את התקווה שלא ישתבש דבר מה ברגע האחרון, כשעיני כולם נעוצות במסכים הגדולים המציגים את אתר השיגור.
אני מנחש שכך חשים גם הצוותים הרבים המעורבים בשיגור מעבורת חלל.

מחר, יום שני ה- 16 במאי, בשעה 15:56(שעון ישראל) תשוגר מעבורת החלל אנדוור. זו תהיה הטיסה האחרונה של אנדוור, והאחת-לפני-אחרונה של מעבורת חלל כלשהי, ולכן הזדמנות כמעט אחרונה לצפות בשידור חי בשיגור מסוג זה. למה אחרונה? לחצו על הקישור כדי להגיע לפוסט שעוסק בכך. חבל שכבר לא יזדמן לי לצפות בשיגור מעבורת חלל במו עיניי, ללא תיווך של מכשירים אלקטרוניים. פעם תכננתי לטוס לפלורידה סביב מועד שיגור, אך המציאות מנעה זאת, לעזאזל איתה.

הטיסה הזו, STS-134, נדחתה כבר מספר פעמים עקב תקלות שונות, ונקווה שהפעם אפשר יהיה להמריא.
להלן מספר אירועים ששווה לצפות בהם (שעון ישראל):
שיגור - יום שני 16/5 שעה 15:56
עגינה בתחנת החלל הבינלאומית - יום רביעי 18/5 שעה 13:15
התנתקות מתחנת החלל - יום שני 30/5 שעה 06:53
נחיתה - יום רביעי 1/6 שעה 09:32

צפו בשיגור ובאירועים אחרים כאן או כאן. כדאי לכם! 
ושיהיה בהצלחה לאסטרונאוטים ולכל המעורבים בטיסה.

____________________________
קרדיט לתמונות: NASA 

אור ירוק לדיסקברי

מעבורת החלל דיסקברי ניצבת שוב על כן השיגור.
החל מחודש נובמבר בוטלו מספר מועדי שיגור עקב סדקים זעירים במיכל הדלק הנוזלי ובקורות המחברות אותו לגוף המעבורת. כעת, לאחר שהסתיימו התיקונים, אפשר לצאת לדרך. המשימה של צוות המעבורת היא העברת ציוד ומתקנים חדשים לתחנת החלל הבינלאומית, וכמובן הפעלתו של Robonaut-2, הרובוט דמוי האדם הראשון בחלל.
פרטים נוספים כבר כתבתי בפוסט הזה.
ותזכורת למי שפיספס - פוסט על ההיסטוריה של מעבורת החלל לקראת הוצאתה משירות.

השיגור מתוכנן ליום חמישי 24 בפברואר בשעה 23:50 שעון ישראל, וניתן יהיה לצפות בו בזמן אמת כאן.

דרך צלחה לדיסקברי ולצוותה!

כדאי להקליק כדי לראות את התמונה הגדולה
Credit: NASA

מדוע מסתיים עידן מעבורת החלל?

על פי בדיחה ישנה, גמל הוא סוס שתוכנן על ידי ועדה. מהבחינה הזו מעבורת החלל היא סוג של גמל. היא אמנם לא תוכננה על ידי ועדה, אבל היא לא מה שהיתה אמורה להיות, ולא מה שנבחרי הציבור אישרו לנאס"א לבנות. היא תוכננה מהסיבות הלא נכונות, למטרות הלא נכונות וללא תקציב מתאים. והכל בגלל שהצליחו לנחות על הירח.

אדווין "באז" אלדרין ומודול הנחיתה של משימת אפולו-11 על אדמת הירח

ביולי 1969 נחתה אפולו-11 על הירח והשלימה למעשה את היעד של תכנית אפולו. סוכנות החלל האמריקאית המשיכה לשגר משימות נוספות לירח, אבל העניין של הציבור הלך וירד, ובית הנבחרים האמריקאי החליט להפסיק את המימון. טיסת אפולו-17 בשנת 1972 חתמה את תכנית הירח.
בשנות השבעים היתה נוכחות מינימלית של אסטרונאוטים בחלל: 3 משימות לתחנת החלל סקיילאב (1973-1974) ומשימת אפולו-סויוז, מפגש במסלול של חללית אמריקאית וחללית רוסית (1975).
בשנים אלו כבר פעל פרויקט הפיתוח של מעבורת החלל, אך רק בשנת 1981 הבשיל הפיתוח והחלו מחדש משימות החלל המאויישות. 

החלק המדהים, והעגום בראיה רטרוספקטיבית, הוא שבהתחלה המעבורת כלל לא היתה היעד.
היעד היה מאדים. נדרשה דרך זולה להביא צוותים הלוך ושוב למסלול (לתחנת חלל), כדי שמשם יצאו לדרך. אבל משהו אחר משך את תשומת לב הממשל באותן שנים. משהו שקשור בדרום מזרח אסיה. הממשל האמריקאי לא סבר שזה הגיוני לשלוח אנשים למאדים בעיצומה של מלחמה. תקציבי הענק שנדרשו למלחמת וייטנאם גרמו לחיסול התכנית למאדים, שעד היום לא התעוררה מחדש.

עניין הציבור בתכנית החלל הלך ודעך מאז סיום משימות הירח, ונאס"א היתה זקוקה לפרויקט גדול. מעבורות שכל מטרתן היא שירות לתחנת החלל לא היה מביא מימון מבית הנבחרים. מי שבא לעזרת הסוכנות היה חיל האויר. החיל זנח את תכניותיו למשימות חלל מאויישות, אבל עדיין היה זקוק לפלטפורמה להרמת לוויני הצילום הגדולים.
העזרה כמובן שלא הגיעה בחינם. על אף שנאס"א מימנה את רוב הפיתוח, היה עליה להשקיע תקציב נוסף כדי לפתח מעבורת שחיל האויר יוכל להשתמש בה, שהיתה גדולה בהרבה מהתכנון המקורי (בערך פי- 4 באורך!).
תקציב פרויקט המעבורת התחיל בקצת יותר מ- 13 מיליארד דולר, אבל בשלב מסויים תוך כדי העבודה, צומצם לכדי 5.5 מיליארד דולר בלבד. כדי להתמודד עם הקיצוץ נדרשו שינויי תכן; למשל במקום מאיץ רקטי שאמור לשחרר את המעבורת בגובה תת-מסלולי ולחזור לנחיתה באמצעות מנועים נושמי אויר, פותח משגר רקטי שאינו מתמחזר ושני מאיצים שאותם ניתן להחזיר לכשירות לאחר סבב תיקונים.

התוצאה של השינויים בתכנון, של צמצום התקציב ושל השינויים הנוספים שגרר הצמצום היתה כלי רכב יקר להחריד להפעלה ולתחזוקה. כתוצאה מכך נפגע קצב השיגורים המתוכנן. כשהנשיא ניקסון אישר את תכנית מעבורת החלל, נאמר לו שקצב השיגורים יהיה מעט פחות מפעם בשבוע (קרוב ל- 50 שיגורים בשנה). במציאות, עקב העלות הגבוהה של שיגור כל מעבורת, הקצב היה איטי לאין שיעור. שנת השיא של שיגורי המעבורות היתה 1985, בה בוצעו 9 שיגורים בלבד.
קצת אחר כך, ב- 28 בינואר 1986, התפוצצה המעבורת צ'לנג'ר במהלך השיגור, ולקחה עימה את הראשון מבין שני הצוותים בני שבעת האסטרונאוטים שאבדו בתכנית זו. בעוד אסון הצ'לנג'ר ביטל את התפישה שמעבורת החלל היא כלי מבצעי להעלאת אנשים למסלול כעניין 'שגרתי', האסון השני (המעבורת קולומביה בשנת 2003, שאחד מאנשי צוותה היה האסטרונאוט הישראלי אילן רמון) קבר למעשה את תכנית המעבורת.

אף על פי שמעבורת החלל היא המכונה המסובכת ביותר שנבנתה אי פעם על ידי האדם, סיכוי לכשל קטסטרופלי של 2 מתוך כ- 130 הוא בלתי קביל לחלוטין. בנוסף לכך, תכנית שעלתה למשלם המיסים האמריקאי 175 מיליארד דולר עד היום, ושעלות העבודה על כל טיסה היא 1.5 מיליארד דולר, לא יכולה להיות בעלת אמינות כל כך נמוכה.
ואלה הן הסיבות לכך שעידן מעבורת החלל חייב להסתיים. למרות שהישגים מדעיים וטכנולוגיים כבירים הושגו באמצעותה, היא מעולם לא היתה כלי הרכב שהוגי הרעיון המקורי חלמו עליו.

השנה אנחנו צפויים לראות את מעבורת החלל טסה בפעם האחרונה.

ישוגרו שתי טיסות, אולי שלוש: טיסה STS-133 של דיסקברי, שנדחתה מאז נובמבר ומתוכננת ל- 24 בפברואר ועליה כתבתי כאן, וטיסה STS-134 של אנדוור שמתוכננת ל- 19 באפריל. טיסה נוספת של המעבורת אטלנטיס תתרחש בתחילת הקיץ אם יאושר התקציב לכך.

הממשל האמריקאי החליט להפסיק את תכנית המעבורת ולהחליפה בתכנית בטוחה וזולה יותר, תוך עידוד חברות פרטיות להיכנס לעסקי השיגור לחלל. ומתחילים כבר לראות תוצאות. מספר חברות פרטיות החלו לקדם יוזמות שיביאו אנשים לחלל כבר בשנה-שנתיים הקרובות. בידיים פרטיות זה חייב להיות יעיל וזול יותר, ועד כמה שזה נוגע לדרישות של חברות הביטוח, החברות המשגרות ייאלצו גם להוכיח שהשיגורים שלהן בטוחים הרבה יותר. אולי תוך שנים לא רבות ניתן לטוס למסלול בטיסה מסחרית ובמחיר שאינו גבוה מאד.

בינתיים נוכל לצפות בשיגורן של שלוש המעבורות בפעם האחרונה, ולאחל לצוותיהן שיחזרו חזרה בשלום.

____________________________
אני ממליץ בחום על גיליון דצמבר 2010 של השבועון Aviation Week שהוקדש למעבורת החלל, למי שידו משגת.
קרדיט לכל התמונות: NASA

טיסתה האחרונה של מעבורת החלל דיסקברי

כוונו שעונים: בערב יום רביעי (3 בנובמבר), שעה 21:52 חמישי* (4 בנובמבר), שעה 21:29 שעון ישראל (UTC+2), תמריא מעבורת החלל דיסקברי לטיסתה האחרונה.

דיסקברי המריאה לראשונה בשנת 1984, מה שהופך אותה למעבורת הותיקה ביותר הקיימת היום.
זו היתה המעבורת שהעלתה לחלל את טלסקופ החלל האבל, שעדיין מספק לנו תמונות מדהימות של היקום, וגם היתה המעבורת הראשונה שהוטסה על ידי אישה אחרי עשרות טיסות שהוטסו על ידי גברים בלבד (איילין קולינס, שהיתה האישה הראשונה שגם פיקדה על מעבורת חלל, והיא גם האסטרונאוטית הראשונה שפגשתי בביקורה בארץ ב- 2002).

מעבורות החלל יצאו לגימלאות בשנה הבאה, ובכך יהפוך הסויוז הרוסי למשגר היחידי הקיים כיום למשימות מאויישות.

דיסקברי תצא השבוע למשימה STS-133 שאורכה כמעט 11 ימים. במהלכה תעגון בתחנת החלל הבינלאומית, תפרוק מודול לוגיסטי חדש, תספק חלקי חילוף, ציוד לניסויים, חיישנים חדשים וגם את רובונאוט-2, אותו כבר הזכרתי.
על המשימה יפקד האסטרונאוט המנוסה סטיבן לינדסי, שמאז טיסתו הראשונה ב- 1997 הספיק לצבור מעל 50 ימים בחלל. לינדסי כיהן עד לאחרונה בתפקיד הבכיר של מנהל משרד האסטרונאוטים ב- NASA.

שיהיה לכולם בהצלחה!

את השיגור ניתן יהיה לראות בשידור חי כאן, ובקישור זה כבר אפשר לראות ראיונות עם האסטרונאוטים ואנשי צוות המשימה החל מעכשיו.
_______________________________
*דחייה של יום עקב תקלה חשמלית שהתגלתה

על הקשר בין הליכת חלל למוח פוזיטרוני

כל שנה אני משתדל להגיע לכנס החלל הבינלאומי על-שם אילן רמון, שנערך בבית חיל האויר בהרצליה.
זכורה לי הרצאה מלפני שנתיים-שלוש, של אסטרונאוטים שחזרו מתחנת החלל הבינלאומית (לצערי אני לא זוכר מי זה היה). אחד מהם סיפר על העבודה הקשה שכרוכה במה שנקרא "הליכת חלל" (או EVA בעגה המקצועית, קיצור של 'פעילות מחוץ לרכב').
מסתבר שבעוד אנחנו מדמיינים הליכת חלל כחוויה קסומה של ריחוף ללא משקל מעל לנוף פסטורלי עוצר נשימה ומעורר השראה, המציאות רחוקה מכך מרחק שמיים וארץ. מדובר אמנם ביום עבודה סטנדרטי באורכו, אלא שאתה כלוא בחליפה ואין הפסקת אוכל. העבודה עצמה היא מאמץ פיסי משתק איברים שלא נדיר לחזור ממנו עם נזקים פיסיולוגים שלוקח זמן להחלים מהם.

אולי יש לאסטרונאוטים למה לצפות: הכירו את רובונאוט-2, או בכינויו R2 (תודו שזה מתבקש), אשר תוכנן לסייע לאסטרונאוטים במשימותיהם ובכך לצמצם את הפעילות האנושית בתנאים המסוכנים של החלל.

הוא חזק וזריז יותר מבן-אדם, הוא רואה יותר טוב, הוא אינו מתעייף, אינו צורך מזון או חמצן ולא מקטר לבוס שלו שדפקו אותו במשמרות. הוא מסוגל לעבוד עם רוב הכלים שבהם משתמשים האסטרונאוטים, ואפילו עם עצמים שאינם קשיחים כמו יריעות גמישות (עניין כלל לא פשוט לרובוטים).
ההבדל העיקרי בינו לבין אסטרונאוטים אנושיים הוא שהרובוט אינו חושב בעצמו וכמובן שאינו מסוגל להסיק מסקנות או לפתור בעיות שלא נצפו מראש. הוא מסוגל לבצע נהלים שהוגדרו לו או לפעול בשליטה אנושית מרחוק.

רובונאוט-2 הוא רובוט דמוי אדם, או יותר נכון דמוי חצי-אדם, כי חציו התחתון הוא למעשה עמוד קשיח שמקובע לרצפה**. הוא נייח לחלוטין, ומשימתו הראשונה תהיה לעבור סדרה של ניסויים ובדיקות בתוך התחנה כדי להוכיח את יכולותיו בתנאי חוסר משקל. אי שם בעתיד מתוכנן לשלב בו חלק תחתון שיאפשר תנועה בתוך תחנת החלל, מחוץ לה או אפילו על אדמת הירח. 

R2 נבנה על ידי NASA וחברת GM האמריקאית לאחר תהליך פיתוח ממושך. כרגע הוא ארוז בתא המטען של מעבורת החלל דיסקברי, הניצבת על מתקן השיגור וממתינה. השבוע* תשוגר בפעם ה- 39 למסלול סביב כדור הארץ, ותעגון בתחנת החלל הבינלאומית, שם יבצע צוותה את משימותיו, שרובונאוט-2 הוא אחת מהן. אני לא בטוח שכבר סיפרו לו, אבל אין שום כוונה להחזירו לכדור הארץ אי פעם.

לסיכומו של דבר, מלבד החזות העתידנית אין בכך חדשות מרעישות עולם או מהפכה בפעילות האנושית בחלל. עם זאת מהרגע הראשון זה נשמע לי כמו הסיפור הנהדר "הגיון" של אסימוב, בו צמד המהנדסים האומללים פאוול ודונובן תקועים בתחנת חלל עם רובוט סרבן בשם קיוּטי. נקווה שבמציאות דברים יעבדו בצורה יותר הגיונית.


קרדיט לתמונות: NASA
__________________________________________________
* מועד השיגור תלוי בחסדי מזג האויר ובהשפעת חוקי מרפי על הטכנולוגיה. כבר עכשיו הספיק השיגור להידחות עקב זיהוי דליפה ממערכת דיחוס ההודף.
** זה מזכיר לי שורה מהסיפור הזה.