‏הצגת רשומות עם תוויות אסטרונאוט. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אסטרונאוט. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 17 באוקטובר 2013

סויוז 1: הנפילה לכדור הארץ - מאמר מאת איימי שירה טייטל

[מדי פעם אנחנו שומעים על ההיסטוריה של הטיסות האמריקאיות המאויישות לחלל, וסיפורי הגבורה מופיעים בקולנוע ובטלוויזיה. על הצד הסובייטי, שפעל במקביל ושאף לאותם יעדים עם הרבה הישגים וסיפורים, אנחנו כמעט ולא שומעים. לטעמי זו הסיבה שהסיפורים הללו מרתקים אפילו יותר.
הסיפור הטרגי שלפניכם נסוב סביב חללית, אבל הוא מתמקד באדם שנקלע למצב בלתי אפשרי, ומציג את אחד הצדדים הנוראים של המרוץ לחלל, שבו ההישגיות משמשת למטרות פוליטיות ומביאה לתוצאות קטלניות.

איימי שירה טייטל היא היסטוריונית חלל. היא כותבת עבור מספר רב של כתבי עת מקוונים, והבלוג שלה Vintage Space עבר לאחרונה למערכת הבלוגים המדעיים של Popular Science.
תודה לאהוד מימון על עריכת התרגום.]


צוות סויוז 1. טייס הגיבוי יורי גגרין (משמאל)
והטייס הראשי ולדימיר קומרוב.
מקור: The Russian Space Web.
תכנית סויוז הרוסית היא תכנית טיסות החלל הארוכה ביותר שעודנה פעילה – סוגים שונים של החללית טסו בהתמדה מאז 1966. היא איננה מושלמת; מערכות גדולות כמו חלליות לרוב אינן מושלמות. לאחרונה היו בעיות במשימות שבהן חלליות ביצעו נחיתות קשות. אבל בסך הכול היא נחשבת לרכב הבטוח והאמין ביותר. אולם סויוז לא נחשבה תמיד לסוס עבודה אמין. בראשיתה נתקלה התכנית במהמורות רבות, ובשנת 1967 במשימה הראשונה, סויוז 1, שוגרה חללית פגומה באופן קטלני.




יום שבת, 12 באוקטובר 2013

הולכים ונעלמים

אתמול נפטר סקוט קרפנטר, אסטרונאוט לשעבר, בגיל 88.
קרפנטר היה האדם השישי שהגיע לחלל ב- 24 במאי 1962, בחללית מרקורי ששמה "אורורה".

סקוט קרפנטר מימין בחליפת החלל לפני טיסת האורורה.

טיסת האורורה תוכננה לחמש שעות, בהן מקיפה החללית את כדור הארץ, והנוסע היחיד עוסק בפעילות מחקרית ובבדיקת מערכות החללית. לקראת סוף הטיסה, על האסטרונאוט לכוון את החללית לזווית המתאימה לכניסה לאטמוספירה, ולהפעיל את מנועיה לבלימת המהירות המסלולית. דוקא בשלב קריטי זה התגלתה תקלה במכשירי הניווט של החללית.
קרפנטר ביצע את הכוונת החללית באופן ידני ולמעשה הציל את המשימה, אולם עיכוב של כשלוש שניות בהפעלת מנועי הבלימה הביא להחטאה של נקודת הנחיתה ביותר מ- 400 קילומטרים.

כריס קראפט, מנהל הטיסה, האשים את קרפנטר בהחטאה וטען שדעתו היתה מוסחת וכי לא ציית להוראות מרכז הבקרה. כתוצאה מכך לא זכה קרפנטר בטיסה נוספת לחלל, והוא פרש מתכנית האסטרונאוטים ועבר לעסוק בתחום העבודות התת-ימיות עבור חיל הים.

סקוט קרפנטר היה טייס בחיל הים האמריקאי לפני שהתנדב לתכנית האסטרונאוטים. הוא הטיס מטוסי סיור ולוחמה ימית במלחמת קוריאה ומאוחר יותר היה לטייס ניסוי של חיל הים. בשנת 1959 הוא נבחר לשביעיית מרקורי; שבעת האסטרונאוטים שיטיסו את החללית המאויישת הראשונה של נאס"א.

שביעיית מרקורי. בשורה הקדמית מימין לשמאל: גורדו קופר, דיק סלייטן,
סקוט קרפנטר (בז'קט המשובץ) וגאס גריסום.
בשורה האחורית מימין לשמאל: ג'ון גלן, וולי שירה, אלן שפרד.

היום, מתוך השביעייה נותר רק אחד. ג'ון גלן, אסטרונאוט לשעבר וסנטור בהווה, שגילו 92 שנה.
העובדה המוחשית ביותר בסיפור זה, לטעמי, היא שחלוצי עידן החלל שנותרו בחיים הם כבר קשישים, ושכל הפעילות האנושית בחלל מתמצה היום בקומץ אנשים במסלול נמוך. מסלול שאינו גבוה בהרבה מגובה הטיסה של חלליות מרקורי מלפני חמישים שנה.
אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מדוע אין המשכיות למשימות הנועזות של פעם.

_________________________________
קרדיט לתמונות: NASA

יום חמישי, 20 ביוני 2013

טמפרטורה קיצונית והנחיתה על הירח

בקבוצת הפייסבוק "חשיבה חדה" התפתח דיון על עמידות ציוד אלקטרוני וחליפות חלל בתנאי הטמפרטורה הקיצוניים שעל פני הירח, בעיה שמשחקת לכאורה לידיהם של שוללי הנחיתה על הירח.
לבקשתו של גלעד, מנהל הקבוצה ובעל הבלוג המצויין הנושא את אותו השם, התחלתי לכתוב פוסט עם הסברים עבור הקבוצה, אבל מאחר והטקסט תפח לממדים שאינם מתאימים לפייסבוק, החלטתי להציגו כאן בבלוג.

קודם כל, כדי להוריד את הקטע הקונספירטיבי מהדיון, כדאי לדעת שהתנאים על פני הירח לא יותר גרועים מהתנאים במסלול נמוך סביב כדור הארץ (למעט יוצא דופן אחד - חשיפה לקרינה מייננת*). כל הבעיות הקשורות לטמפרטורה קיימות גם סביב כדור הארץ, כך שאם זו הסיבה לחשוד שהנחיתה על הירח היתה תרמית, אז צריך להטיל ספק גם בקיום לווינים ובקיום פעילות אנושית בתחנת החלל.

"דוקא די נעים יחסית לעונה"
Credit: NASA

עכשיו לענייננו, נכון שלכל מכשיר חשמלי טווח טמפרטורות עבודה, שחריגה מהן עלולה להביא לתקלה. כך גם בחלל. 
באופן כללי יש שלוש דרכים פיסיקליות להעביר חום בין גופים, והן הולכה (נגיעה בחפץ חם תגרום לכוויה כי החום מועבר מהחפץ אל היד), הסעה (תחושת קור בגלל רוח, כי חום הגוף מועבר לאוויר תוך כדי תנועתו) והקרנה (כל גוף פולט קרינה אלקטרומגנטית באורכי גל המושפעים בעיקר מהטמפרטורה שלו, למשל גוף האדם פולט קרינה באורך גל תת-אדום).
בחלל, בהיעדר תווך שמסוגל להעביר חום בהולכה או בהסעה, נותרת רק אפשרות מעבר החום על ידי הקרנה. כך למשל מחממת השמש את כדור הארץ מבעד ל- 150 מיליוני קילומטרים של ריק.

חלליות (ואסטרונאוטים) החשופות לשמש יתחממו בצידן הפונה לשמש, ויתקררו בצד המוצל. הטמפרטורות עלולות להגיע למאות מעלות צלזיוס בצד המואר וקרוב לאפס המוחלט בצד החשוך.
מכשירים חשמליים מתוכננים כאמור לסבול טווח טמפרטורות מוגבל, ולכן מגינים על כל רכיב חללי בשכבה של בידוד (אלה הכיסויים הזהובים/כסופים) שנועדו להגן מפני העברת חום בקרינה. כך מונעים מהמכשירים להתקרר או להתחמם מדי כתוצאה מקרינה חיצונית.

סקיילאב. השמיכה התרמית שהצילה את תחנת החלל.
Credit: NASA

הבידוד אינו מספיק לכל מצב ולעיתים נדרש להפעיל מחממים חשמליים.
הבעיה העיקרית היא מניעת חימום יתר בגלל פעילות המכשיר החשמלי עצמו (כל מכשיר חשמלי פולט חום, ומכשירים קרקעיים מקוררים בעיקר על ידי מאווררים, שאינם יעילים כשאין אוויר).
הפתרון הוא באמצעות הסעת החום העודף בצינורות חום, באותה טכנולוגיה הקיימת במחשבים היום, מהאלקטרוניקה המתחממת אל משטחי הקרנת חום שממוקמים מחוץ לחללית.
בסרט שבקישור זה מדגימים את הנושא באופן נהדר, ולמי שיש שעה פנויה אמליץ לצפות בו במלואו.

אנשים הם לא מערכות אלקטרוניקה, אך גם לגוף שלנו מגבלות טמפרטורה, שחריגה מהן תביא לחוסר נוחות ועד לפגיעה בתפקוד ולנזקים בלתי הפיכים.
חליפות חלל מתוכננות להגן על האסטרונאוטים מתת-לחץ, מפגיעות מיקרו מטאורים ומטמפרטורות קיצוניות. הדגמים המוקדמים של חליפות חלל הוכחו לראשונה בחלל בשנת 1965 הן על ידי הסובייטים והן על ידי האמריקאים, כך שאין הגיון בטענה על חוסר היכולת להתמודד עם טמפרטורות קיצוניות בחלל.

הבידוד, כפי שכתבתי למעלה, מספיק לגמרי כנגד החום מהשמש וכנגד הקור של החלל (תכל'ס, איבוד חום בהקרנה הוא תהליך מאד איטי ובלתי יעיל יחסית למעבר חום בהולכה, ולכן קל יחסית להתמודד איתו).
הבעיה היא חום הגוף של האדם שבפנים, וזאת פותרים באמצעות מערכת קירור מים - מתחת לחליפה לובשים האסטרונאוטים בגד המכיל מערכת צינורות המזרימים מים ממיכל שעל גב חליפת החלל. יש להם יכולת לשלוט ידנית על הטמפרטורה כדי שיהיה להם נוח. זו מערכת פשוטה שמשתמשת במחליף חום פשוט, שגם בשנות השישים היה מוכר.
 
שכבות חליפת החלל (לחצו להגדלה). צילום: יואב לנדסמן

הטמפרטורה, אגב, היא לא הבעיה הגדולה ביותר לציוד אלקטרוני ולאנשים בחלל. הקרינה ותת הלחץ עושים שמות בחומרת החלליות ובגוף האדם. על כך תוכלו לקרוא בפוסט "למה הוא כל כך רע אלינו, החלל הזה?".

_______________________________
* קרינה מייננת שמקורה בשמש ובמקורות אחרים בחלל מסוכנת לאלקטרוניקה ולבני אדם. קרוב לכדור הארץ ניתן לזכות בהגנה של חגורות הקרינה של כדור הארץ, שמקורן בשדה המגנטי שלו.
עם זאת, נזקי הקרינה עלולים להיות קטלניים רק בשהייה ממושכת מאד הרחק מכדור הארץ (חודשים עד שנים), בעוד שכל הטיסות המאויישות לירח נמשכו לא יותר משבועיים.

יום ראשון, 16 ביוני 2013

האם נכון לציין את יום טיסתה של טרשקובה לחלל?

היום מציינים את יום השנה ה- 50 לטיסתה של ולנטינה טרשקובה, האישה הראשונה בחלל.
טרשקובה התקבלה לאימוני הקוסמונאוטים עקב ניסיונה בצניחה, וב- 16 ביוני 1963 טסה לחלל בחללית ווסטוק-6.
טרשקובה טסה במשך קרוב לשלוש יממות במסלול סביב כדור הארץ, במהלכן אפילו הצילה את המשימה (ואת חייה) כשזיהתה שגיאה בתוכנת החללית.

ולנטינה טרשקובה בפתח של תא הווסטוק-6 ביום הטיסה.
Credit: Roscosmos

טיסתה של האישה הראשונה לחלל משמשת אפילו היום כדוגמה נקודתית לשיוויון מגדרי במקומות שלא בהכרח היינו מצפים למצוא קידמה חברתית זו או אחרת. אבל בבחירתה של טרשקובה לא היה ולו שמץ של פמיניזם, ניסיון לתיקון עוולות היסטוריות או ניסיון לשיוויון תעסוקתי. הבחירה היתה מעל לכל פוליטית, וצינית עד מאד.

יום חמישי, 31 בינואר 2013

לזכרם של אלו שהעזו

שבוע זה הוא שבוע זכרון בנאס"א, בו נזכרים באסטרונאוטים שנספו בעת מילוי תפקידם.
ה- 27 בינואר הוא יום האסון של אפולו-1, בו נספו בשנת 1967 האסטרונאוטים רוג'ר צ'אפי, ורג'יל (גאס) גריסום ואד ווייט. קצר חשמלי בזמן חזרות לקראת השיגור גרם לשריפה בתא הצוות בו היו סגורים האסטרונאוטים.
ה- 28 בינואר הוא יום האסון של מעבורת החלל צ'לנג'ר, בה נספו בשנת 1986 האסטרונאוטים מייקל סמית, ג'ודית רזניק, רונלד מקנייר, דיק סקובי, אליסון אוניזוקה, גרג ג'רוויס וכריסטה מקאוליף. במהלך שיגור משימה STS-51L התפוצצה המעבורת עקב כשל באחד ממאיצי הדלק המוצק.

ה- 1 בפברואר הוא יום האסון של מעבורת החלל קולומביה, בה נספו בשנת 2003 האסטרונאוטים קלפנה צ'אוולה, ריק האסבנד, ויליאם מקול, לורל קלארק, דיוויד בראון, מייקל אנדרסון והאסטרונאוט הישראלי אילן רמון. המעבורת התפרקה במהלך הכניסה לאטמוספירה כתוצאה מחור במגן החום.

"האסטרונאוט שנפל" לזכר האסטרונאוטים והקוסמונאוטים שאינם עוד.
הושאר על אדמת הירח בידי צוות אפולו-15 בשנת 1971. קרדיט: NASA

השבוע ביקר ראש נאס"א צ'רלס בולדן בישראל, לרגל כנס החלל הבינלאומי וציון עשור לאסון הקולומביה. במספר ראיונות הוא אמר שהדחף שלנו לצאת לחלל נשען על יצר הסקרנות, על הצורך לדעת מה נמצא מאחורי הפינה, מעבר לאופק. עם זאת לא ניתן לצאת לגלות דברים חדשים בלי להסתכן, כי תאונות ואסונות, שחלקם מביא לאובדן חיי אדם הם בלתי נמנעים. ניתן לצמצם אותם ולהתכונן לתרחישים ידועים, אבל לא ניתן להמנע מהם לחלוטין. הוא ציין בפרט את החברות המסחריות שתחלנה להטיס אנשים בקרוב מאד, שהן צריכות להכיר בכך ולהתכונן שחיי אדם יאבדו בידיהן.

זה אינו מחיר שצריך לקבל בהכנעה, אלא שיעור שנדרש ליישמו כדי להמשיך הלאה באופן בטיחותי יותר. כל האסטרונאוטים יצאו למשימותיהם בתחושת שליחות ובתשוקה רבה. אף על פי שידעו שהם עוסקים באחד המקצועות המסוכנים בעולם, ברור היה לכל אחד מהם שהמסע אל מעבר לאופק שווה את הסיכון.

לזכרם.

יום רביעי, 24 באוקטובר 2012

לראשונה בחלל הפתוח

הכניסה חזרה לאטמוספירה היא חוויה קשה, כך סיפרו הקוסמונאוטים הוותיקים. חוויה שמלווה בתאוצות חזקות ובחבטות שמשאירות סימנים. אבל למרות הידיעה, למרות האימונים, ולמרות שעבור שני הקוסמונאוטים היתה זאת הטיסה הראשונה לחלל, משהו הרגיש שלא כשורה; התאוצה היתה חזקה מדי, ושינתה את כיוונה מדי כמה שניות. חלק מהזמן היא הרגישה אפילו בכיוון ההפוך!
אלכסיי הרגיש את הלחץ בכל אבריו, אך נותר מרוכז למרות העייפות והזיעה שהצטברה בתוך חליפתו. הוא הבחין שמחט מד התאוצה מתקרבת לעשרה ג'י, כשצל חלף על פני צוהר התצפית העגול. הוא הפנה את מבטו והבחין בכבל תקשורת מתוח מחוץ לצוהר. כבל זה חיבר בין תא הצוות לבין מודול ההנעה המסלולית, והיה אמור להתנתק טרם כניסתם לאטמוספירה, אך כעת שני חלקי החללית עדיין כבולים זה לזה, ומסתחררים במהירות שגיא-קולית בדרכם לקרקע.
משהו בהחלט לא היה כשורה.

המאורע המתואר כאן התרחש באביב 1965, בעיצומה של המלחמה הקרה. במקביל, וכחלק בלתי נפרד מהמאבק בין המעצמות, היה המרוץ לשליטה בחלל בשיאו. הסובייטים שמרו על מקומם כחלוצים בהפרש של חודשים ספורים בלבד לפני האמריקאים, והלחץ לשלוח משימות מתקדמות אילץ את מתכנני המשימות לוותר על חלק מהבדיקות של מערכות מבצעיות ולקחת סיכונים שנראים בדיעבד בלתי סבירים, וזאת בלשון עדינה.

תווית המשימה של ווסחוד-2
זהו סיפורה של משימת ווֹסְחוֹד-2, המשימה שמטרתה העיקרית היתה לבצע לראשונה בהיסטוריה פעילות אנושית מחוץ לחללית, או בשמה השגור "הליכת חלל".


יום שבת, 25 באוגוסט 2012

הנשר נחת

לפני כשנה פרסם רנדל מונרו, המוכר בתרבות האינטרנט כיוצר הווב-קומיקס XKCD, את הגרף הבא:
מקור:  http://xkcd.com/893/
בתרגום חופשי: מספר בני האנוש החיים שהלכו על פני עולם אחר.

בין השנים 1969 ו- 1972 נחתו על הירח שש פעמים, כל פעם שני אסטרונאוטים שונים. בסך הכל 12 אנשים. תוכנית אפולו בוטלה לפני 40 שנה ומאז לא טס איש מעבר למסלול נמוך סביב כדור הארץ.

מתוך שנים-עשר האסטרונאוטים הללו ועד היום מתו שלושה - ג'יימס אירווין נפטר מהתקף לב בגיל 61. אלן שפרד, האמריקאי הראשון בחלל, נפטר מלוקמיה בגיל 74. פיט קונרד נהרג בתאונת אופנוע בגיל 69.
שלושתם מתו בנסיבות אנושיות מאד, רגילות כל כך.
רנדל מונרו מסמן בגרף שלו עבור האסטרונאוטים שדרכו על הירח, שסטטיסטית תוך 20 שנה בממוצע, לא יישאר איש מהם בחיים, כי הם כולם כבר אנשים זקנים.

אל רשימת האסטרונאוטים שאינם עוד הצטרף היום ניל ארמסטרונג. האסטרונאוט ששמו הפך לאגדה בזכות היותו הראשון שדרך על אדמת הירח. ארמסטרונג עבר ניתוח מעקפים בשבועות האחרונים ואני מנחש שמותו קשור למחלת הלב שממנה סבל (טרם התפרסמה הודעה רשמית על נסיבות מותו). בסופו של דבר, גם הוא כבר לא היה צעיר.

ניל ארמסטרונג (1930-2012)
קרדיט: NASA
מותם של האסטרונאוטים בנסיבות טבעיות הוא כמובן בלתי נמנע, אבל חוסר ההמשכיות של ההשגים שאליהם הגיעה האנושות באמצעותם, הוא הגורם הבעייתי, כי אנחנו שוכחים בקלות. גם הדור שזכה לחוות את רגעי הנחיתה ילך וידלדל עם השנים, וכבר היום יש רבים שמסרבים בבורותם להאמין שכלל היתה נחיתה על הירח, ומבטלים כלאחר-יד את שפע הראיות שמוכיחות זאת.

באלט-טקסט של התמונה שלמעלה הופיע הכיתוב הבא:
"היקום בוודאי מזוהם בקברי תרבויות בעלות פלנטה יחידה אשר עשו את ההחלטה הכלכלית ההגיונית שאין שום סיבה לטוס לחלל - כל אחד מהם התגלה, נלמד ונותר בזכרון אלה שעשו את ההחלטה הבלתי הגיונית."
כולי תקווה שממשלות וחברות פרטיות כאחד יחזרו לשאוף להגיע אל הכוכבים. כי רובוטים על מאדים זה נחמד וחשוב, אבל אין תחליף לאדם הצועד על עולם אחר.