המוצב האמריקאי הראשון בחלל

בשנות הששים, הפעילה נאס"א תכנית פיתוח לשימושים אזרחיים נוספים עבור החומרה של תכנית אפולו. בין השימושים האפשריים היו בסיס ירח, מסע מאוייש אל מאדים ונוגה, תחנות חלל מסתחררות וכדומה, וכולם הגיעו לשלבי בדיקת היתכנות מתקדמים.

ההצלחה במרוץ לירח לא הותירה סיבות להמשך תכנית אפולו והתקציב של נאס"א קוצץ באופן ניכר. מתוך כלל התקציב של נאס"א, היה הנתח של "תכנית יישומי אפולו" פחות מעשרה אחוזים מהדרוש להמשך עבודתם.

כך נותרה תכנית ממוקדת אחת ויחידה לתחנת חלל קטנה, שאינה דורשת הרכבה בחלל. כמו כן היתה התחנה, שקיבלה את השם "סקיילאב" (Skylab), מורכבת מרכיבים שתוכננו במקור לטיסה ונחיתה על הירח. הרכיב הגדול ביותר של התחנה נקרא "הסדנה", היה למעשה שלב שלישי של משגר סאטורן-V, וטלסקופ השמש של התחנה היה מורכב בתוך השלד של מודול נחיתה על הירח.

התחנה יועדה לשימוש צוות של שניים או שלושה אנשים שיגיעו אליה באמצעות תאי הצוות של אפולו עד שאלה יאזלו, ובהמשך שנות השבעים באמצעות מעבורת החלל.

סקיילאב

היום מלאו 40 שנה להצבתה של סקיילאב במסלול סביב כדור הארץ. התחנה שגישרה על הפער בין סיום תכנית אפולו לבין תחילת עידן מעבורת החלל.

מבחינת נפח, סקיילאב היתה ענקית!

אם נשווה אותה לתחנת החלל הבינלאומית, ששוקלת פי- 6 יותר, נפח אזור המגורים והעבודה שלה גדול רק פי- 2.5 מאשר של סקיילאב. הסדנה של סקאיילאב היתה חלל גלילי בקוטר של מעל עשרה מטרים! זה איפשר לצוות להנות ממרחב פחות צפוף ומאיים כמו בחלליות האחרות ואפילו פחות מאשר בתחנת החלל הבינלאומית. המרחב שימש בין היתר לבחינת מערכות כמו התרמיל הרקטי ששימש מאוחר יותר אסטרונאוטים במשימות תחזוקה שונות בחלל.

חלל הסדנה של סקיילאב (דגם בגודל מלא)
צילום: יואב לנדסמן

סקיילאב שוגרה ב- 14 במאי 1973 באמצעות משגר סאטורן-V מוסב, והבעיות התחילו כמעט מיד.

בחדר הבקרה הבחינו בטמפרטורות גבוהות בהרבה מהצפוי בדופן החיצונית של הסדנה, ובחוסר משמעותי של הספק חשמלי שאמור היה להיות מיוצר מהתאים הסולאריים. הסדנה, בהיותה אזור המחייה והעבודה העיקרי של הצוות, היתה מצופה מבחוץ בשכבת הגנה כנגד מיקרו-מטאורים, והסברה היתה שאחד הלוחות השתחרר במהלך השיגור, והסב נזק ללוחות הסולאריים המקופלים משני צדדיו.

הלוחות הסולאריים הנותרים יכלו לספק את תצרוכת החשמל הנדרשת להפעלת המערכות הקריטיות של התחנה, כמו תקשורת ובקרת הכוון, אבל הכוונתם לשמש יצרה בעיה אחרת. הלוח שנתלש מדופן הסדנה היה בצד שאמור לפנות לשמש, כך שהבידוד התרמי שמתחתיו נותר חשוף ובלתי יעיל. המשמעות היתה שפנים התחנה התחמם לטמפרטורות של מעל חמישים מעלות צלזיוס.

מלבד העובדה הברורה שלא ניתן לחיות בטמפרטורות הללו, היה חשש להרס מזון, תרופות וציוד כגון סרטי צילום שהיו בתחנה. בנוסף לכך, אוויר התחנה היה עלול להזדהם משחרור גז רעיל מהפוליאוריתן ששימש לבידוד בדפנות התחנה.

הפתרון הזמני היה להטיס את סקיילאב בזוית גדולה לשמש, כך שייצור החשמל יהיה המינימום הדרוש למערכות הקריטיות, ובה בעת ישמור על טמפרטורה נמוכה מחמישים מעלות צלזיוס בתוך התחנה.

פתרון הקבע דרש עבודה ידנית מחוץ לתחנה לתיקון כושר ייצור החשמל, ומציאת דרך להורדת הטמפרטורה בתוכה. לשם כך נדרשה משימת תיקון מורכבת יותר מכל מה שנעשה לפני כן.

ב- 25 במאי שוגרה משימת סקיילאב-2, חללית אפולו ללא נחתת-ירח המשוגרת על גבי רקטת סאטורן-IB. מפקד הצוות היה פיט קונרד, שהספיק לטוס בשתי משימות ג'מיני ואפילו לנחות על הירח עם אפולו-12.

הצוות צילם את סקיילאב מבחוץ וגילה שההשערות היו נכונות: לוח מגן היה חסר בגבה של התחנה, כנף שמאל היתה חסרה אף היא, וכנף ימין היתה פרושה-חלקית.

את הכנף המעוקמת נאלצו האסטרונאוטים ליישר בכוח. נדרשו שתי "הליכות חלל" וכוח של שני אנשים כדי לשחרר את הכנף התקועה, שבלעדיה לא היתה אפשרות להשתמש בתחנת החלל.

את בעיית הטמפרטורה פתרו בשיטה פשוטה אך גאונית. הצוות הביא איתו יריעת בידוד דקיקה שאותה פרשו באמצעות כבלים מעל האזור החשוף, והיא שימשה למעשה כשמשייה.

צוות סקיילאב שהה בתחנה 28 ימים לפני ששב לכדור הארץ.

סקיילאב עם ה"שמשייה" (הריבוע הזהוב)

שני צוותים נוספים שוגרו לאייש את התחנה לתקופות יותר ויותר ארוכות, האחרון שבהם שהה 84 ימים במסלול. בתחנה עסקו הצוותים במחקר מדעי אודות השמש והכוכבים, צילום כדור הארץ, מחקר על השפעת שהייה הממושכת בחוסר כבידה  על גוף האדם, ועוד. 

חללית אפולו האחרונה שימשה ב- 1975 למשימה ההיסטורית "אפולו-סויוז", בה נפגשו בחלל אסטרונאוטים וקוסמונאוטים למשימה הבינלאומית הראשונה בחלל.

סקיילאב נותרה נטושה, ללא כלי רכב שמסוגל להטיס אנשים אליה, בעוד החומרה שלה הולכת ומתיישנת, וצוברת תקלות. לוח הזמנים של פרוייקט מעבורת החלל התעכב עד שהיה ברור שהיא לא תטוס לפני תום העשור, ולכן לא היה מנוס מחיסולה של תחנת החלל האמריקאית הראשונה. מעבורת החלל הראשונה המריאה ב- 1981, והחליפה למעשה את הצורך בתחנת חלל; היא היתה מסוגלת להטיס את "ספייסלאב", מעבדה ששכנה בתא המטען של המעבורת עבור ניסויים מדעיים, והיתה מסוגלת להכיל עד שבעה אסטרונאוטים להפעלת הציוד. החסרון היחידי הוא שמשך השהות של מעבורת החלל במסלול היה מוגבל ללא יותר משלושה שבועות. בפועל היה השיא 17 ימים בחלל.

סקיילאב חזרה לאטמוספירה של כדור הארץ ביולי 1979, ורסיסיה התפזרו דרומית לאוסטרליה. כך הסתיימה תקופתה של תחנת החלל האמריקאית הראשונה, ולמעשה גם האחרונה.

מקורות:

http://history.nasa.gov/SP-4208/contents.htm

http://history.nasa.gov/SP-400/contents.htm

קרדיט לכל הצילומים למעט אם כתוב אחרת: NASA