יום שני, 5 בדצמבר 2011

דברים לעשות החודש

מקבץ הודעות וקישורים:

ביום ראשון ה- 11 בדצמבר, אני חוזר על ההרצאה שלי מכנס אייקון "השמד עולמות מיד - שאל אותי כיצד!", בבאר לה צ'אמפה דל מאר ברחוב הארבעה בתל-אביב (בערך מול אשכול הפיס) בשעה 19:00. כולכם מוזמנים, במיוחד אלו שפספסו, והכניסה בחינם.

ביום שבת, 10 בדצמבר, בשעה 16:32 יזרח הירח המלא...רק שלא ניתן יהיה לראות אותו. ליקוי לבנה מלא יתרחש באותו זמן, ומישראל אפשר יהיה לצפות בו החל ממצב של ליקוי מלא ועד ליציאה של הירח מצל כדור הארץ.
גדי איידלהייט מתאר זאת יפה כך שאין לי מה להוסיף, חוץ מאשר להמליץ.

ביום חמישי ה- 22 בדצמבר ייערך כנס מאוֹרוֹת של האגודה הישראלית למד"ב ולפנטסיה במקום הרגיל - קמפוס גבעת-רם ירושלים, בניין נוער שוחר מדע. ההרצאה שלי בשעה 14:00.
בשנתיים האחרונות של כנס זה הרציתי על סרטי מדע בדיוני, ולכן נשמור על המסורת; ההרצאה שלי נקראת "מי נתן להם חליפות חלל?" ובה נעסוק בסרט "ארמגדון", אלא מה?!
אני מתריע מראש - יהיו ספויילרים!
 

חוץ מזה, פתחתי עמוד פייסבוק שילווה את הבלוג (גם עמוד גוגל+, אבל הרבה יותר מסובך לקשור אותו לדברים משום-מה). לשימושכם עבור שאלות, עדכונים, חדשות וכדומה, וכמובן אשמח לקבל עוד LIKE אחד או שניים...

יום שבת, 3 בדצמבר 2011

קיוריוסיטי בדרך למאדים!

הפוסט הזה תוכנן לשבוע שלפני השיגור, אבל <הכנס תירוץ כאן>. אשרי הדחיינות.

קיוּריוֹסיטי (סקרנות בעברית) הוא שמה של המעבדה הקרקעית הניידת המשוכללת ביותר שנבנתה אי פעם למשימת חלל, ובפרט לשיטוט על פני מאדים. המשימה שלה היא לברר האם בקרקע של מאדים יש או היו פעם תנאים המאפשרים קיום של חיים. להשגת היעד הזה, קיוריוסיטי עמוסה במכשירים מדעיים, שיאפשרו לה לנתח מבנים והרכבים של עשרות דגימות, אותן תוכל לאסוף מאזורים שונים על מאדים.

 קיוריוסיטי תוכננה למשימה של כמעט שנתיים, במהלכן היא תוכל לנוע על פני קילומטרים רבים, וכך להגיע לסוגי קרקע שונים שאותם מעניין לבחון. הרובוטים המשוטטים הקודמים, ספיריט ואופורטיוניטי, תוכננו ל- 90 יום בלבד, החזיקו מעמד פי- 20 מהמתוכנן, ואופורטיוניטי אפילו סוגר עוד חודש את שנת הפעילות השמינית שלו! עם זאת, אופורטיוניטי נסע קרוב ל- 40 ק"מ עד כה (יותר מפי- 50 מהתכנון המקורי שלו!), בעוד קיוריוסיטי תוכל לצלוח את המרחק הזה תוך פחות משנה (תיאורטית כמובן, נחכה ונראה).


קיוריוסיטי שוגרה ב- 26 בנובמבר, ותגיע למאדים באוגוסט הקרוב. הנחיתה שלה, המוצגת בסרטון זה, היא מהמבצעים המורכבים ביותר שבוצעו בחלל, לפחות במשימות רובוטיות; לאחר הכניסה לאטמוספירה והאטת קצב הירידה באמצעות מצנח, יופעל רכב בעל מנועים רקטיים, שיוריד עם כבלים את הרכב הקרקעי לקרקע בצורה מבוקרת, כמו מין עגורן מעופף. את ספיריט ואופורטיוניטי הנחיתו באמצעות הטלתם לקרקע כשהם עטופים בבלוני אוויר דחוס. השיטה החדשה מתאימה יותר למטענים כבדים (קיוריוסיטי כבד פי- 5 מקודמיו), ומאפשר הנחתה מדוייקת לאתר המבוקש.

שלב הנחיתה

אתר הנחיתה הוא מכתש גֵייל, מכתש עתיק מאד (נוצר לפני לפחות שני מיליארד שנים) שצורתו עגולה ובקוטר של כ- 154 קילומטרים, מוקף בצוקים בגובה חמישה קילומטרים (!) ובמרכזו הר שמתנשא גם הוא לגובה של חמישה קילומטרים מעל קרקעית המכתש. המכתש נבחר כאתר הנחיתה מכמה סיבות, שהראשונה מבינהן היא שצפוי להיות בו מגוון גדול של סוגי קרקע, כך שאפשר יהיה להגיע בקלות יחסית מאזור עניין אחד לאחר. שנית, המכתש הוא האתר העמוק ביותר בסביבתו, יותר מארבעה קילומטרים עומקו, ולכן זה מקום טוב לחפש בו ראיות להימצאות מים נוזלים, שכידוע זורמים למקומות הכי נמוכים.

טופוגרפיה של מכתש גייל (הצבעים מסמנים גובה לפי המקרא),
האליפסה מסמנת את אתר הנחיתה.
Credit: Anderson and Bell

הרכב עצמו שוקל כ- 900 קילוגרם ואורכו כשלושה מטרים. הוא מתנייע באמצעות שישה גלגלים בעלי מנועים חשמליים נפרדים, המחוברים לזרועות שמאפשרות תנועה בשיפועים ומעבר מעל מכשולים כמו סלעים גדולים. את החשמל הנדרש להפעלת מערכות הרכב מייצר מחולל רדיואיזוטופי-תרמואלקטרי (RTG), כלומר מיכל של חומר רדיואקטיבי, שהדעיכה הטבעית שלו מייצרת חום המומר לחשמל. בנוסף משתמשים בחום העודף לחימום אזורים ברכב שצריכים להיות חמים. החומר הרדיואקטיבי הוא תחמוצת של פלוטוניום-238, חומר שאיננו בקיע (אינו יכול לשמש לפצצה גרעינית). בתחקיר לפוסט זה למדתי נתון מעניין: מסתבר שארה"ב הפסיקה לייצר פלוטוניום-238 בסוף שנות ה- 80, ומאז שהסתיימו המאגרים, כל מכשירי ה- RTG האמריקאים מכילים רדיואיזוטופים מתוצרת רוסיה. לי זה נשמע מפתיע, אבל אולי זה רק כי גדלתי בתקופה שעדיין הייתה מתיחות רבה בין שתי המעצמות על רקע העליונות הגרעינית.

ה- RTG של קיוריוסיטי (המתקן הלבן במרכז)
אגב, החליפות של הצוות הן כדי לשמור על נקיון, ולא להגנה מקרינה.

לקיוריוסיטי יש מבחר גדול של מכשירים מדעיים. יש לה מצלמות משוכללות לצילום בהפרדה גבוהה שנמצאות בראש תורן שגובהו שני מטרים, ומאפשר תצפית לטווח בינוני. יש מצלמה נוספת בקצה זרוע בעלת מספר מפרקים שמאפשרת בחינה מיקרוסקופית של עצמים בטווח הזרוע.
על ראש התורן מוצב גם מכשיר המפיק פולסים של לייזר, המסוגל לאדות את השכבה החיצונית של סלע ממרחק מספר מטרים, ומצלמה ספקטרוסקופית שתנתח את ההרכב הכימי של האדים מרחוק.
הזרוע שהזכרתי קודם יכולה להגיע לטווח של 190 סנטימטרים. בקצהּ מותקן צריח מסתובב עם כלי עבודה שכל גיאולוג אנושי היה יכול להיעזר בהם: מקדח, מברשת, מסננת, כף חפירה וקופסאות לאיסוף דוגמיות. את דוגמיות הקרקע שייאספו, תכניס הזרוע לתוך מתקן ניתוח כימי שנמצא בגוף הרכב. שם יעברו הדגימות מספר בחינות לזיהוי ההרכב הכימי, ולאיתור תרכובות אורגניות.
בנוסף למכשירים אלו לבחינת הקרקע, מכילה קיוריוסיטי גם מערכות למדידת תנאי מזג האוויר והסביבה, כגון לחץ, טמפרטורה, קרינה אלקטרומגנטית, הרכב אטמוספירה (בדגש על זיהוי אדי מים) וכדומה.

מהנדסים בוחנים את הזרוע של קיוריוסיטי
לסיכום, אין ספק שזו משימה שאפתנית שלא היתה כדוגמתה במשימות רובוטיות קודמות. אני מאד מקווה שהיא תצליח, כי אם כן, היא תהווה דוגמה מופתית לאופן שבו יש לחקור את מערכת השמש - במקום לחזור על שיטות קיימות ולהתקדם בצעדים קטנים, צריך להעז ולפרוץ את המעטפת המוכרת, לחדש ולאלץ את המדע והטכנולוגיה להתקדם הלאה.
אני אמשיך, כמובן, לעקוב ולעדכן.



_________________________________
קרדיט לכל התמונות (אלא אם מצויין אחרת): 
NASA/JPL

יום חמישי, 1 בדצמבר 2011

הכי קרוב למקום הרחוק ביותר

היום ראיתי בטוויטר את הציוץ הבא:
"יום חמישי, 1 בדצמבר 2011, בהיסטוריית החלל: היום האחרון בו וויאג'ר 1
 שולטת כחללית שאי פעם הגיעה לקירבה הגדולה ביותר מפלוטו."
וויאג'ר 1 היא שיאנית. היא מחזיקה בשיא המרחק מהשמש - יותר מכל החלליות שנבנו אי פעם (לפחות מבין אלו שנבנו על ידי בני אדם...). לא רע בשביל חללית ששוגרה לפני 34 שנים!
היא כרגע במרחק של כ- 119 יחידות אסטרונומיות מהשמש (כמעט 18 מיליארד קילומטרים). לאור לוקח יותר מ- 33 שעות לעבור את המרחק הזה!
המהירות שלה גם היא מדהימה -  3.6 יחידות אסטרונומיות בשנה, כלומר 61,600 קילומטרים בשעה!

אבל אם אתם חושבים שהיא תגיע לכוכבים בקרוב, אז לא כל כך מהר. החלל הוא גדול. מאד.
בערך בעוד 40,000 שנה היא צפויה לחלוף קרוב (יחסית, עדיין במרחק של יותר משנת-אור) לכוכב הראשון שלה. 

וויאג'ר 1

ניו-הורייזנס שוגרה בשנת 2006, ופלוטו הוא היעד העיקרי שלה. היא צפויה לחלוף סמוך אליו ב- 14 ביולי 2015 ולהמשיך הלאה לחגורת קויפר, שם מצפים לה עוד גופים קטנים השייכים למערכת השמש, ומעולם לא נחקרו מקרוב.

כרגע היא במרחק 10.6 יחידות אסטרונומיות מפלוטו, שזה 1.6 מיליארד קילומטרים.
מסתבר שזה המרחק הקטן ביותר מפלוטו שאליו הגיעה וויאג'ר 1, והחל מהיום, ניו-הורייזנס היא החללית שהגיעה למרחק הקטן ביותר מפלוטו. מרחק זה כמובן הולך ויורד מדי יום, עד שיגיע יום המפגש.
ניו-הורייזנס

בינתיים ניו-הורייזנס נחה. משאירים את כל המכשירים המדעיים כבויים כדי שלא יתקלקלו לפני ההגעה לפלוטו, ויוצרים איתה קשר רק פעם בשנה בערך, לוודא שהכל עדיין חי.

די מעודד לדעת שאפשר לשבור שיאים גם תוך כדי מנוחה.



___________________________________
קרדיט לתמונות: NASA/JPL


יום שלישי, 15 בנובמבר 2011

מה שרואים משם


את הוידאו הזה ראיתי לפני יומיים בבלוג Bad Astronomy, והוא השאיר אותי ללא מלים.

מומלץ לראות דרך Vimeo בהפרדה גבוהה, ועם קול.

הסרטון הזה הורכב ונערך מתוך צילומים של משלחות 28 ו- 29 ששהו בתחנת החלל הבינלאומית בחודשים אוגוסט  עד אוקטובר 2011.
הפצתי אותו בפייסבוק, ומלבד קריאות תדהמה עלו גם הרבה שאלות, שעליהן חשבתי להרחיב קצת.

הדבר הראשון שמבחינים בו הוא אורות הערים. קל לזהות את ריכוזי האוכלוסיה, המוארים בלילה, ובעיקר מעניין לראות שהאוכלוסיה מרוכזת לאורך החופים ולאורך נהרות וצירי תחבורה ראשיים (שימו לב לנהר הנילוס ב- 2:26 וגם 2:41, וכמה הוא בולט לעומת שאר מדינת מצרים שכמעט ואיננה מוארת).

האורורה, זוהר הקוטב, היא האורות הירוקים (עם קצת אדום למעלה) שמהבהבים ברום האטמוספירה בתגובה לחלקיקים מהשמש שחודרים מהחלל ומייננים את מולקולות האוויר. 
תופעת ה- Air Glow היא הפס הצהבהב החיוור שסביב האופק. היא נגרמת מסיבות כימיות שונות באטמוספירה העליונה, למשל ממולקולות שאור השמש עורר אותן בשעות היום, ובלילה הן נפטרות מהאנרגיה העודפת.
סופות ברקים, ההבזקים המהירים שמופיעים באזורים המעוננים, למשל ב- 2:53 וגם 3:21. 
בנוסף לכל, מופיעה גם השתקפות הירח ב- 3:52.

אם יתמזל מזלכם לשהות בתחנת החלל, ויתפנה לכם זמן להסתכל מהחלון לכיוון כדור הארץ, תוכלו לראות מראות מדהימים ביופיים, אבל לא בדיוק את אלה המופיעים בסרטון. ראשית, זהו סרט בהילוך מהיר, כלומר במציאות הטיסה הרבה יותר איטית והשינויים יתרחשו לאיטם. שנית, נעשה שימוש במגביר אור, כדי לראות פרטים חיוורים שנסתרים מהעין האנושית. האורורה היא די חיוורת, הבוהק של שולי האטמוספירה כמעט שאינו נראה ללא אמצעי עזר, וכשמצלמים את כדור הארץ, כמעט ולא ניתן לראות כוכבים ללא הגברת אור.


התופעות היפות ביותר בטבע נמצאות, בעיני לפחות, בשמיים. הן יפות אפילו יותר כאשר מביטים בהן מהחלל.