מה הרווחנו משבירת השיא בנפילה חופשית?

לפני יומיים, בשעות הערב, התאספה כל המשפחה בסלון כדי לצפות בפליקס באומגרטנר קופץ מתא קטן התלוי על בלון הליום בגובה של כמעט 40 קילומטרים. אפילו ההורים שלי, שרק קפצו לביקור קטן, נשארו כדי לצפות ברגעים הדרמטיים.
בני הבכור בן ה- 9 יצא מגידרו מרוב מתח והתלהבות, וגם אני מוכרח לציין שזה היה ארוע יוצא מגדר הרגיל מבחינה טכנית כמו גם מבחינה תקשורתית.
הקפיצה התבצעה למופת, ובמהלכה נשברו שיאי עולם כגון שיא הגובה לבלון מאוייש ושבירת מהירות הקול על ידי אדם בנפילה חופשית.

רגע לפני הקפיצה
Credit: Redbull

מספר אנשים שאלו אותי למה אני לא כותב על המבצע הזה. התשובה נמצאת כאן בהמשך, כך שאני גם עונה לשאלה וגם כותב על זה. יש כאן סתירה מובנית אבל זו בעיה של מי שניסח את השאלה ולכן לא אכפת לי.

הסיבה שבעטייה אני מוצא את עצמי כותב על "פרויקט סטרטוס", היא שהחלו דיונים ברשתות החברתיות ובבלוגים שונים, שמתבססים על עובדות לא-מדוייקות ועל תפישות מוטעות. כן. הלך עוד לילה כי מישהו טועה באינטרנט. 

הדבר הראשון שהפריע לי הוא שזו כלל לא היתה קפיצה מהחלל או משולי החלל. ברור לי ש"קפיצה משולי החלל" נשמע יותר סקסי מ"קפיצה ממרומי הסטרטוספירה" (בינינו, גם אני חטאתי בכך), אבל לא נעשה שום ניסיון להסביר את המציאות. כלומר, 8 מיליון איש צפו בשעתיים של נסיקת הבלון, והקריין לא אמר שום דבר על הפרטים של המשימה. לכן 8 מיליון אנשים יודעים עכשיו שגובה של 40 קילומטרים הוא "שולי החלל".

אמנם לאטמוספירה אין גבול ברור בינה לבין החלל, אולם יש תקן עולמי מבוסס ששמו "קו קרמן" שמציב את "שולי החלל" בגובה של 100 קילומטרים. פליקס באומגרטנר לא העפיל אפילו למחצית מגובה זה. לשם לעולם לא ניתן יהיה להגיע באמצעות בלון. עד שלא תהיה מעלית חלל או שיטה אחרת שמתאימה למטענים גדולים, רקטות הן האפשרות היחידה להגיע לחלל. 

רוצים או לא רוצים להגיע לחלל?

ישנם אנשים שלקחו זאת אפילו רחוק יותר, וטענו שזה מקדם אותנו להגעה זולה למסלול. גם זו טעות משום שמסלול לא ניכר רק בגובה, אלא בעיקר במהירות. הסיבה שעצמים במסלול לא נופלים לקרקע היא שהמהירות האופקית שלהם מספיק גדולה עד שהם נופלים מעבר לקימור כדור הארץ ולמעשה מחטיאים את הקרקע (תודה לדאגלס אדמס על התיאור החביב).

המהירות של הקפסולה בשיא הגובה היתה למעשה אפס. המהירות שנדרשים לה לווינים היא למעלה מ- 28,000 קילומטרים בשעה! שוב, פליקס באומגרטנר לא היה אפילו קרוב להיות במסלול.

הגיקים שביננו קישרו את הקפיצה לפעולות של "קפיצה ממסלול"; פעולה בה אדם בחליפה נוחת על כוכב לכת ללא כלי טיס, וכך ניתן לכאורה להציל אסטרונאוטים במצוקה או לחילופין לבצע פלישה לאדמת אויב, כפי שתואר בסרטים, בספרים ובמשחקי מחשב בז'אנר המדע הבדיוני.

אני אבהיר שאין כיום טכנולוגיה שאפילו קרובה לאפשר פעולה כזאת.

כאמור, בשביל "קפיצה ממסלול" צריך קודם כל להיות במסלול. יש הבדל אדיר בין קפיצה ללא מהירות התחלתית, לבין קפיצה ממהירות התחלתית של 28,000 קילומטרים בשעה. זו בדיוק הסיבה שחלליות שחוזרות ממסלול צריכות מגן-חום, כי במהירות שבה נכנסים לאטמוספירה האוויר נדחס ומתלהט.

כשקופצים מבלון נייח, אפילו לא מתקרבים למהירויות מספיק גבוהות שמאיינות את האוויר שבדרך.

דבר נוסף לגבי קפיצה ממסלול - כזכור, כשנמצאים במסלול, נמצאים למעשה בנפילה סביב כדור הארץ בגלל המהירות האופקית. לכן כדי להיכנס לאטמוספירה חייבים להאט, וחלליות עושות זאת על ידי הפעלת מנועים חזקים נגד כיוון התנועה.

אם אסטרונאוטים מתחנת החלל יצטרכו לנטוש במהירות, ויבחרו ללבוש חליפות ולקפוץ מתא הלחץ הקרוב, הם פשוט יישארו במסלול סמוך לתחנת החלל, ולא יגיעו לאטמוספירה.

הדרך היחידה לחזור לכדור הארץ היא להיכנס לחללית המילוט, להתנתק מתחנת החלל, ולהפעיל מנועים חזקים שיאטו את המהירות המסלולית.

אז אם כבר נמצאים בתוך חללית מילוט, עדיף לתת לה לנחות ולא לקפוץ החוצה, הלא כן?

חללית סויוז עוגנת בתחנת החלל הבינלאומית.
יכולה לשמש כרכב מילוט בעת משבר.
Credit: NASA

אומרים ש- 8 מיליון איש צפו בקפיצה, לעומת 3.2 מיליון איש שצפו בנחיתה של קיוריוסיטי, ולכן יש המסיקים מכך שהקפיצה היתה הרבה יותר מגניבה, במיוחד לאור העובדה שמאחוריה חברת משקאות פרטית, ולא מוסד ממשלתי שמממן את הפרויקטים שלו מכספי המסים של הציבור האמריקאי.

הקפיצה אכן היתה מגניבה מאד, זאת כבר כתבתי, ואין ספק שמשימות מאויישות מעניינות ומרגשות הרבה יותר ממשימות רובוטיות. עם זאת, בעוד שחברת רדבול (שמימנה את הפרויקט) עסקה בשיווק הפרויקט למטרות פרסום בלבד, נאס"א עסקה בשיווק הפרוייקט לקידום החינוך וההשראה בקרב הציבור ובעיקר בקרב הציבור הצעיר.

בזמן שמיליוני אנשים צפו בנחיתת קיוריוסיטי, נאס"א ניצלה את ההזדמנות וחשפה בפניהם את המדע, הטכנולוגיה והמאמץ ההנדסי שמאחורי המבצע; אנשים התראיינו לספר על הרקע, על ההיסטוריה ועל הפרטים הטכניים של מה שמתרחש ברגעים אלה במאדים, כולל מענה לשאלות הצופים.

אנשים צופים בנחיתת קיוריוסיטי על מאדים בטיימס סקוור בניו-יורק.
Credit: Leslie Mullen

בזמן שמיליוני אנשים צפו במבצע של פרויקט סטרטוס, לא נענתה שום שאלה חשובה כמו: למה דוקא לגובה הזה? מה היתה החשיבות המדעית של הקפיצה הקודמת (של ג'ו קיטינגר, שעכשיו היה היועץ האישי של באומגרטנר)? מה קרה בתאריך הזה לפני 65 שנה? מה מיוחד וחדשני בחליפה שתוכננה במיוחד לאירוע הזה? מה הולך לקרות עם הקפסולה לאחר שבאומגרטנר יקפוץ ממנה? מה זה הכפתור האדום הגדול שנמצא על המעקה מחוץ לקפסולה? מה המשמעות של הדברים שנשמעים בקשר? למה הטמפרטורה בתחילת הנסיקה יורדת אבל אחר כך עולה? מה יקרה לאדם שייחשף ללחץ ששורר בגבהים הללו (סיפור שקיטינגר יכול לספר מניסיון אישי)? מדוע מצפים לסחרור בזמן הנפילה? ועוד ועוד.

העובדה שלא נעשה מאמץ להסביר דבר חושף את המיקוד של יוזמי הפרויקט במטרה אחת ויחידה - בידור.

שלא יספרו לכם שיש מטרות מדעיות, למען קידמה טכנולוגית, השראה לדורות של צעירים ושאר סיסמאות שמופיעות באתר הפרויקט. כי גם באתר לא תמצאו מספיק הסברים מעבר לקומץ עובדות שאפילו הן חסרות לפעמים את הפרטים החשובים באמת.

פליקס באומגרטנר.
לא היה בחלל.

אז שלא יעבדו עליכם - זה היה מבצע שיווקי שסיפק לנו בידור טוב, קצת שקט מפוליטיקה וחדשות, וזה לא רע, אבל זה לא שום דבר מעבר לכך. ניתן להשוות אותו לטיפוס על הר גבוה או לשבירת שיאים אולימפיים, אבל זה בפירוש לא בר השוואה למטרות ולהישגים של נאס"א, כי להגיע לחלל מעולם לא היתה משימה קלה, אבל היא דורשת הרבה יותר מאשר יחצי ציבור למשקה רווי קפאין.

ועוד משהו - רק לי נשמע מוזר שרושמים שיאים על נפילה?