לראשונה בחלל הפתוח

הכניסה חזרה לאטמוספירה היא חוויה קשה, כך סיפרו הקוסמונאוטים הוותיקים. חוויה שמלווה בתאוצות חזקות ובחבטות שמשאירות סימנים. אבל למרות הידיעה, למרות האימונים, ולמרות שעבור שני הקוסמונאוטים היתה זאת הטיסה הראשונה לחלל, משהו הרגיש שלא כשורה; התאוצה היתה חזקה מדי, ושינתה את כיוונה מדי כמה שניות. חלק מהזמן היא הרגישה אפילו בכיוון ההפוך!
אלכסיי הרגיש את הלחץ בכל אבריו, אך נותר מרוכז למרות העייפות והזיעה שהצטברה בתוך חליפתו. הוא הבחין שמחט מד התאוצה מתקרבת לעשרה ג'י, כשצל חלף על פני צוהר התצפית העגול. הוא הפנה את מבטו והבחין בכבל תקשורת מתוח מחוץ לצוהר. כבל זה חיבר בין תא הצוות לבין מודול ההנעה המסלולית, והיה אמור להתנתק טרם כניסתם לאטמוספירה, אך כעת שני חלקי החללית עדיין כבולים זה לזה, ומסתחררים במהירות שגיא-קולית בדרכם לקרקע.
משהו בהחלט לא היה כשורה.

המאורע המתואר כאן התרחש באביב 1965, בעיצומה של המלחמה הקרה. במקביל, וכחלק בלתי נפרד מהמאבק בין המעצמות, היה המרוץ לשליטה בחלל בשיאו. הסובייטים שמרו על מקומם כחלוצים בהפרש של חודשים ספורים בלבד לפני האמריקאים, והלחץ לשלוח משימות מתקדמות אילץ את מתכנני המשימות לוותר על חלק מהבדיקות של מערכות מבצעיות ולקחת סיכונים שנראים בדיעבד בלתי סבירים, וזאת בלשון עדינה.

תווית המשימה של ווסחוד-2

זהו סיפורה של משימת ווֹסְחוֹד-2, המשימה שמטרתה העיקרית היתה לבצע לראשונה בהיסטוריה פעילות אנושית מחוץ לחללית, או בשמה השגור "הליכת חלל".


ווסחוד-2 היתה טיסת הבכורה של הקוסמונאוטים פּאוֶל בֶּליאייב (מפקד) ואלכסיי לֶאוֹנוֹב (טייס). החללית היתה דגם חדש של ווסחוד-1, שטסה בהצלחה מספר חודשים קודם לכן. החידוש העיקרי בה היה תא לחץ מתנפח, שיאפשר לאיש צוות אחד לצאת אל מחוץ לחללית.

השיגור והשלמת המסלול הראשון הסתיימו ללא דופי. לא התרחשו אירועים בלתי צפויים והצוות התכונן לביצוע הליכת החלל ההיסטורית.
תא הלחץ נופח, ולאונוב יצא אל תוכו. התא נאטם ובודד מתא הצוות, והפתח החיצוני נפתח.

דגם של החליפה שתוכננה להליכת חלל, ומימין תא הלחץ המתנפח.
מוצג במוזיאון כיבוש החלל במוסקבה. צילום: אני!

כשצף בחלל הפתוח, מחובר בצינור יחיד לתא הלחץ, תאר אלכסיי לאונוב את ההרגשה כשלווה, דוממת ורגועה. הוא לא יכול היה לדעת עד כמה זה בניגוד מוחלט לצפוי לבוא. מצלמת טלוויזיה שהותקנה על הווסחוד צילמה את לאונוב על רקע כדור הארץ והצילומים הועברו לשידור בעיכוב קל. מאחר והצופים לא עודכנו מראש על פרטי המשימה, נדהמה גם משפחתו של לאונוב לצפות בו יוצא מפתח החללית החוצה. אביו של לאונוב זעם על בנו הפרחח שאינו מסוגל לשבת בתוך החללית כמו כל הקוסמונאוטים לפניו.

משימת הליכת החלל הראשונה לא היתה יותר מאשר יציאה לחלל, צילום ידני של הווסחוד-2 מבחוץ, וחזרה לתא הלחץ, כשהמטרה ברקע היתה להוכיח את עמידות חליפת החלל ואת היכולת לעבוד בתנאים אלו מחוץ לחללית. לאחר מספר דקות של שהייה חסרת מעש ודיבור בקשר, רמז לו שותפו לטיסה ומפקדו שהגיע הזמן לחזור לעבודה. לאונוב ניסה להפעיל את מתג הצמצם של המצלמה הצמודה לחליפתו, אך גילה שהדבר בלתי אפשרי. בהיעדר לחץ חיצוני, תפחה החליפה ואצבעותיו החליקו מתוך הכפפות ולא יכלו לבצע פעולות עדינות.
לאונוב ויתר על ניסיונות הצילום, כי הבין שהבעיה האמיתית שלו הולכת להיות החזרה לתא הלחץ. הוא ניסה לתמרן את עצמו חזרה לפתח התא, וגילה שהמשימה קשה מאד בהיעדר נקודת משען, ואף יותר כשלא ניתן לאחוז בעצמים באופן יעיל.
בלית ברירה פתח הקוסמונאוט את שסתום האוויר של החליפה ורוקן לחלל חלק גדול ממלאי החמצן שהיה לו. הסיכון היה גדול, מאחר וכעת נותרו לו רק דקות בודדות של אוויר לנשימה, אולם הורדת הלחץ הפנימי של החליפה צמצם את ממדיה והקל במעט על הבעיה. עדיין לא היה מסוגל לאחוז בפתח תא הלחץ, ולכן נכנס בראשו קדימה, ולא ברגליו קודם כפי שנדרש בנוהל.

לאונוב בזמן הליכת החלל

לאונוב הבין את מצבו העגום במהרה - במצב זה לא יוכל לסגור את הפתח החיצוני ולדחוס אוויר אל תא הלחץ. הוא מצא את עצמו עם חליפתו התפוחה והמסורבלת, תקוע בתוך שרוול בקוטר 70 סנטימטרים כשהפתח אותו יש לסגור נמצא לרגליו, ורק דקות מעטות של אוויר עומדות לרשותו. שותפו למסע לא יכול היה לסייע מאחר ואינו יכול לפתוח את צוהר תא הצוות לפני שהפתח החיצוני נסגר.
למעשה החמצן לא היה הבעיה היחידה, אלא הלילה. הווסחוד עמדה להיכנס לצל כדור הארץ, וחליפת הבידוד לא תוכננה להגן מפני הטמפרטורות השוררות מחוץ לרכב החלל בשעות הלילה. שהייה בלילה מחוץ לחללית היא מוות בטוח.
ההוראות היו ברורות - הווסחוד לא החזיקה מלאי גדול של דלק, ובמצב ביש היה על מפקד הטיסה בליאייב לנטוש את חברו בחלל ולחזור בגפו לכדור הארץ. לאונוב אפילו צוייד בכמוסת רעל שתחסוך ממנו את ייסורי הגסיסה בחלל במידה וייאלץ להישאר לבדו.

לא מפליא שלאונוב היה שרוי בלחץ כבד מאד. הוא עסק בתמרון מסובך בתוך שרוול תא הלחץ, ולבסוף הצליח להגיע עם יד אחת לידית הפתח ולאטום אותו. כל הארוע מאז כניסתו לתא הלחץ נמשך פחות משתי דקות, אולם בפרק זמן זה הספיק להתאמץ כל כך עד שהזיעה הציפה את חליפתו וגופו סבל משלבים מוקדמים של מכת חום ומנזקי ירידת הלחץ שגרם לעצמו כשרוקן אוויר מחליפתו.

אלכסיי לאונוב
קרדיט: NASA

לאחר ששב לתא הצוות, נאבק לאונוב בקצב ליבו, ובחוסר הנוחות של חליפתו המיוזעת. המשימה של השניים טרם הסתיימה, ועימה גם רצף התקלות.
מספר דקות לפני הפעלת מנועי ההאטה, שיוציאו את הווסחוד ממסלולה ויאפשרו לה ליפול לאטמוספירה, שודר ממרכז הבקרה רצף פקודות למערכת הניווט האוטומטית לנחיתה. שני הקוסמונאוטים הבחינו מיד שהמערכת האוטומטית אינה פועלת כמתוכנן. המשמעות היתה שלפני הפעלת המנועים, עליהם לכוון את החללית באופן ידני, לקבוע את מיקום הנחיתה באופן ידני, ולחשב את מועד ומשך הפעלת המנועים באופן ידני. עוד לפני שהחלו בפעולות כבר היה ברור שהנחיתה לא תתרחש במועד שתוכנן אלא בהקפה שאחריה, שתביא אותם מעל מוסקבה.
השניים ידעו מה לעשות, ואומנו גם למצבים כאלו. באופן עקרוני היו מסוגלים להנחית את הקפסולה אפילו במרכז הכיכר האדומה אילו רצו בכך, אולם לא מקובל לנסות תרגילים כאלה מעל אזורים מאוכלסים בכבדות. אולי רק בהוליווד.

כך תוכנן לנחות צפונית למוסקבה, בסביבת העיר פֶּרֶם. הסכנה היתה שעיכוב קטן בכניסה לאטמוספירה עלול לגרום לנחיתה בשטח סין, ואז אולי כדאי להיזכר שוב בכמוסת הרעל.
ההפעלה הידנית הסתיימה באופן תקין, ותא הצוות נותק ממודול ההנעה ופתח בנפילה לקראת האטמוספירה. כבר בשלב הזה חשו השניים שמשהו מושך אותם מאחור, וכאשר התחילה ההאטה החזקה הנגרמת מהחיכוך באטמוספירה, החלה הקפסולה במחול פרוע עם מודול ההנעה שנותר מחובר בכבל בודד לתא הצוות ושניהם יחד סבבו זה את זה במהירות.
הסחרור נפסק באחת כאשר נכנע הכבל לחום הנוצר בחיכוך והתאדה.
הנחיתה מכאן היתה רגועה, אולם האירוע הבלתי מתוכנן הביא להחטאת אתר הנחיתה ביותר מאלף קילומטרים. זה בערך כמו לנסות לנחות בנתב"ג אבל להגיע לאיסטנבול.
למזלם של השניים הסתיימה הנחיתה בתוך שטחה של ברית המועצות. כנגד מזלם, היה זה בעומק היערות של הרי אורל.

החללית ווסחוד-2
קרדיט: Roscosmos

דלת התא לא הצליחה להיפתח גם כשפוצצו את הברגים שלה, כי היא היתה לחוצה למקומה על ידי גזע אשוח עבה שעליו נשען התא. הקוסמונאוטים נאלצו לטלטל את התא הצפוף מבפנים ולגלגל אותו הצידה כדי שהדלת תואיל בטובה להיפתח.
השניים שמחו לחזור לדרוך על קרקע יציבה ולהריח את היער, אבל הם לא יכלו להתעלם מכך שהם נמצאים במקום צפוף עצים ומושלג בכבדות. השמיים היו מעוננים והורידו עוד שלג.
הם היו מודעים למצבם. לא היתה להם דרך להתקשר לעזרה, ולמרות שהיה ברור שזו תגיע בהקדם, לא יוכלו לחלץ אותם באמצעות מסוק בגלל העצים הצפופים.
השמיים החלו להחשיך, ולא היה מנוס מלחזור לתא הנחיתה. השניים לא היו זרים לאזורים קשים כערבות סיביר, שניהם גדלו במקומות דומים והכירו את מזג האוויר ואת החי והצומח החיים באזורים אלו. זו גם הסיבה שהם חששו מלהקות הזאבים ומהדובים השוכנים ביערות; האביב היא עונת הייחום של בעלי חיים אלו ובה הם נוטים לתוקפנות יתרה. בתא הצוות היה אקדח אחד ומלאי גדול של תחמושת להגנה עצמית, למקרה שייתקלו בחיות רעבות.

כששמעו השניים מסוק מתקרב הם מיהרו למצוא מקום דליל יותר בעצים, וטייס המסוק זיהה אותם מנופפים בידיהם. אלא שזה היה מסוק אזרחי של טייס מקומי שלא היה בידו להועיל. למרות זאת, הידיעה עברה בין הטייסים המקומיים וכמה מהם עברו מעל אתר הנחיתה והשליכו בגדים חמים, מעט מזון וכמובן גם וודקה.
אבל דבר לא יכול לעצור את בוא הלילה, ואת הקור שמגיע עימו. הטמפרטורה החלה לצנוח במהירות והקוסמונאוטים החלו לחוש את הזיעה שכלואה בתוך חליפתם הולכת ומקררת את חום גופם. הם נאלצו לפשוט את בגדיהם לחלוטין ולקרוע מתוך חליפות החלל את שכבות הבד הפנימיות, שהיו רטובות. את שכבות הבידוד היבשות הם לבשו מחדש. שעה ארוכה הם נאבקו במצנח של תא הנחיתה, שהיה סבוך בענפי העצים כדי לעטוף בו את גופם לבידוד מהקור, שהגיע למינוס שלושים מעלות צלזיוס.

בבוקר התעוררו בליאייב ולאונוב לקול מנוע מטוס החג מעליהם, וברקע נשמעו גם קולות אנושיים. משלחת החילוץ התקרבה והשניים ראו בדמיונם כיצד יחולצו סוף סוף מהסיוט המתמשך.
המשלחת הגיעה בגלישה בעזרת מדריך מקומי עם מספיק כוח אדם וציוד לבניית מחנה זמני. הקוסמונאוטים התאכזבו לגלות שיהיה עליהם לשהות בשטח עשרים וארבע שעות נוספות כדי להבטיח את בריאותם וכושרם, וכדי לפלס אתר נחיתה למסוקים, אולם לפחות בתנאים משופרים בהרבה.
בבוקר הבא יצאה המשלחת עם הקוסמונאוטים למסע סקי של תשעה קילומטרים לאזור שבו, במהלך היממה האחרונה, כרתו מספיק עצים כדי לאפשר נחיתת מסוק שייקח אותם לחוף מבטחים.

לאונוב (ימין) ובליאייב (שמאל) בתוך תא הווסחוד-2
קרדיט: RIA NOVOSTI/SCIENCE PHOTO LIBRARY

השניים זכו לכבוד רב על הישגיהם ולאות "גיבור ברית המועצות" על הטיסה הנועזת.
פחות משלושה חודשים לאחר הליכת החלל של אלכסיי לאונוב, יצא האסטרונאוט האמריקאי אד וייט מחללית הג'מיני-4 להליכת חלל שנייה בהיסטוריה.
לאונוב טס לחלל פעם אחת נוספת בשנת 1975 במשימת אפולו-סויוז, בה התחברו יחד חללית אמריקאית וחללית סובייטית, וציינו את תחילת שיתוף הפעולה של שתי המעצמות ביוזמות חלל.

סיפורים מעין זה מדגימים את איכותם של האנשים שיצאו לטיסות הללו. הם ידעו שמשימותיהם אינן בטוחות לחלוטין, ושהציוד לא בהכרח מושלם למשימה. עם זאת, הם נבחרו בקפידה ועברו אימונים מפרכים כדי שיוכלו לפתור בעיות בזמן אמת ולהציל את המשימה במידה ומתרחשות תקלות או אפילו משברים. במיוחד בזמן תקלות קריטיות ובמצבים מסכני חיים מתגלה היכולת הבלתי רגילה שלהם, וכך מתהווים להם סיפורי גבורה.

המלצות לקריאה נוספת:
זכרונותיו של אלכסיי ליאונוב מווסחוד-2
פירוט כל הפעילויות החוץ-רכביות עד שלהי שנות ה- 90 (PDF)
עוד מאמר על נושא זה בשני חלקים
ראיון עם אלכסיי לאונוב מאת איתי נבו

_____________________________________
הערה: רוב הפרטים המופיעים בתיאור שלעיל מבוססים על ראיונות, סרטים, ומאמרים העוסקים בנושא, אולם ישנם מעט פרטים שהרשתי לעצמי להוסיף לצורך תיאור דרמטי של האירועים, ואינני מתחייב שכך בדיוק היו הדברים.