שיא גינס לחללית היאבוסה

ועדת שיאי גינס הכריזה היום על החללית היאבוסה כשיאנית עולם לאחר שהיתה הראשונה (והיחידה עד כה) להחזיר חומר מאסטרואיד לכדור הארץ.

תוך כדי קריאה הסתבר לי שחלפה כבר שנה שלמה מאז שובה של החללית לכדור הארץ. איך שהזמן רץ...

הקוראים המתמידים בוודאי זוכרים את סיפורה של החללית חסרת המזל, אז עבור אלו מכם שטרם קראו או שרוצים לרענן את הזכרון, הנה הסיפור השלם על הבז ששב מהחלל:
חלק א'
חלק ב'
חלק ג' ואחרון
היאבוסה 2

ג'וּנוֹ פורשת כנפיים

בתמונות הבאות מופיעות החלליות גלילאו, קאסיני, וווֹיאג'ר, כולן משימות לכוכבי הלכת החיצוניים של מערכת השמש:

Credits: NASA/JPL

ובתמונות האלה מופיעים לווין התקשורת ארטמיס, החלליות מרינר-10, וחללית המחקר Mars Global Surveyor, כולם משימות במערכת השמש הפנימית.

Credit: NASA/ESA-J.Huart 

שמים לב להבדל המשמעותי בין שני הסוגים?
אני מתכוון, כמובן, לכנפיים הסולריות, ולהיעדרן במשימות הרחוקות מהשמש.
כל מכשיר צריך חשמל כדי לפעול, והדרך הזולה להפיק אותו היא באמצעות תאים סולריים, שצריך רק לדאוג שיפנו לכיוון השמש כל הזמן (כמובן שתמיד קיים גם מצבר לגיבוי).
במשימות שבהן צריך להתרחק מהשמש יש בעיה. לא רק ששטף האור שמגיע מהשמש יורד לאחוזים בודדים לעומת הכמות שמגיעה לכדור הארץ, אלא שתאים סולריים הם מלכתחילה דרך גרועה מאד לייצר חשמל - הנצילות שלהם היא רק 28% לכל היותר וגם זה בתנאי מעבדה בלבד. כשנחשפים לחלל הם מתחילים להדרדר בביצועים. כל שאר האנרגיה, למען הסר ספק, הופכת לחום.

אז מדוע למרות הכל, נאס"א מתכוננת לשגר משימה חדשה לכוכב הלכת צדק, ג'וּנוֹ שמה (Juno), שנושאת שלוש כנפיים סולריות בשטח כולל של כ- 60 מטרים רבועים, אשר במרחק 780 מיליון קילומטרים מהשמש (המרחק הממוצע של מסלול צדק מהשמש) יפיקו כ- 400 וואט בלבד? חצי מההספק הזה, אגב, הולך לחימום...

החלליות שהרחיקו לכת בעבר (גלילאו, קאסיני, וויאג'ר, פיוניר, ניו-הורייזנס) הפיקו חשמל באמצעות מכשיר שנקרא RTG, המייצר חשמל מחום שנוצר מהתפרקות חומר רדיואקטיבי. האם טכנולוגיית התאים הסולריים הפכה לזולה או אפקטיבית מספיק כדי להצדיק תקדים שכזה, או שמא החשש ממחאה ציבורית כנגד שימוש בטכנולוגיה גרעינית כפי שקרה לפני שיגור גלילאו ב- 1989, הביאה לבחירה בפתרון הסולרי?
מסתבר שהמציאות בדרך כלל פשוטה הרבה יותר. לפי גיליון מרץ של Aviation Week, חברת לוקהיד-מרטין המייצרת את החללית, בחרה בכנפיים סולריות משיקולים של חוסר זמינות של יחידות RTG. פשוט נגמר המלאי.
כנראה שלפעמים נוצרים תקדימים מרשימים גם כתוצאה משיקולים יומיומיים. כך מופיעה החללית ג'ונו על גבי הפוסטרים של נאס"א. תודו שחללית עם כנפיים יפה הרבה יותר. 

Credit: NASA/JPL

השיגור, למקרה שאתם תוהים, מתוכנן ל- 5 באוגוסט השנה.

גן חיות בוואקום

חוקרי מטאוריטים יודעים לקבוע שחלק מהסלעים שנפלו מהשמיים מקורם במאדים.
ניתן לקבוע זאת על פי הרכב המינרלים והגזים הכלואים בסלע. ההשערה היא שפגיעות שספג העולם האדום במהלך ההיסטוריה העיפו כמות חומר גדולה אל מחוץ למשיכתו של כוכב הלכת, וסלעים חסרי מזל מסויימים נלכדו בכבידתו של כדור הארץ ונפלו לקרקע.

השכן במעלה מערכת השמש
Credit: NASA

השאלה המעניינת היא, האם קיימת אפשרות שחיים מיקרוסקופיים נדדו באופן זה בין כוכבי הלכת במערכת השמש?*

ברור לנו שסביבת כדור הארץ מסוגלת לטפח חיים ממגוון רב של סוגים. על רוב פני השטח שלו יש מים נוזלים, כמות נדיבה של חום מהשמש, אטמוספירה סמיכה במידה ראויה ושדה מגנטי לאבטחה. אבל עם זאת איננו יודעים בוודאות שהחיים התחילו כאן על כדור הארץ. אולי האורגניזמים הראשונים נפלו ל'מרק הבראשיתי' כשהם מוגנים על ידי גוש סלע מאדימי?
אחד הניסיונות לענות על כך בוחן את שאלת החיים בחלל - האם בכלל יתכן שחיים, פשוטים ככל שיהיו, מסוגלים לשרוד בתנאים הקיצוניים של קור, רִיק וקרינה מייננת? רוב בעלי החיים אינם עמידים באף אחד מהתנאים הללו, אבל ישנם כמה סוגי יצורים בעלי עמידות לתנאים קיצוניים ביותר, והם מכונים אקסטרמופילים, שזה בערך כמו להגיד חובבי אתגרים.

האגודה הפלנטרית (The Planetary Society) יזמה מחקר חלל בשם LIFE שבמהלכו יישלחו דוגמאות של אקסטרמופילים לשהייה ממושכת בחלל כדי ללמוד על השפעת תנאים אלו עליהם. האגודה הצליחה לצרף את הניסוי לחללית הרוסית הלא-מאויישת פובוס-גרונט (ובשפת המקור: Фобос-Грунт) שמטרתה נחיתה על אחד מירחי מאדים, פובוס, וחזרה לכדור הארץ עם דגימות מפני השטח שלו. המשימה מיועדת לשיגור בסוף 2011 או תחילת 2012 ותושלם אחרי כשלוש שנים בחלל. כאמור, לחללית יתלוו סוגים שונים של מיקרובים וחיות אחרות.
בינתיים, כדי להכשיר את הצוות המובחר למשימה, צירפו קבוצה קטנה מתוכם גם למשימה הנוכחית (והאחרונה) של מעבורת החלל אנדוור. היצורים הזעירים ישהו בתחנת החלל הבינלאומית (למעשה פחות או יותר מחוץ לתחנת החלל) גם כן לתקופה ממושכת, והתוצאות ישמשו להשוואה עם משימת פובוס-גרונט.
[תיקון טעות - הניסוי התרחש כולו במעבורת החלל וחזר עימה לכדור הארץ, ללא שהייה בתחנת החלל]

ועכשיו, אחרי שהכברתי במילים, הנה עוד כמה על שניים מהצוות המובחר, כי זה ממש ממש מגניב:

• הטארדיגרייד, הידוע גם בכינוי "דב מים" (או "דובון מים" לפי ויקיפדיה בעברית), הוא יצור בעל שמונה רגליים שגודלו הממוצע הוא כחצי מילימטר, שחי טוב כמעט בכל סביבה שקיימת על פני כדור הארץ, ומחוץ לה - במעמקי האוקיינוסים, בקטבים, במדבריות, על פסגות הרים. הוא יכול להיחשף לקרינה, לריק, לשרוד טמפרטורות קרובות לאפס המוחלט, ולחיות שנים ללא מים...הבנתם את הרעיון. בעבר כבר לקחו אותם לחלל וחשפו אותם לגהינום שבחוץ, וכשבדקו מה חדש בתא המגורים שלהם לאחר החזרה לכדור הארץ, הסתבר שהם לא רק שרדו אלא גם הטילו ביצים, בקעו, והוציאו את הכלב לטיול כאילו זה היה סתם יום רגיל.

דובון מידה ק
Credit: Diane Nelson

• דינוקוקוס רדיודוראנס, החיידק הקשוח ביותר על פי ספר השיאים של גינס, ידוע גם בכינוי "קונאן הבקטרי" מסיבות ברורת. למרות זאת אני לא בטוח שקונאן הברברי היה שורד בריק, בחומצה, בייבוש, באש, בקרינת גמא וכיו"ב, אבל אולי אני לא מכיר אותו מספיק טוב. החיידק הנ"ל עמיד ברמות קרינה גבוהות ביותר באמצעות מנגנון של גיבוי ותיקון שגיאות על גבי הגנום שלו, אותו הוא שומר בארבעה עותקים! הוא בטח מצטער שהוא לא רשם פטנט על זה לפני עידן התוכנה.
  להנאתכם, הנה קונאן אחר:

יצורים אחרים שמשתתפים בנסיעה הם סוגים שונים של חיידקים חובבי חום ומלח, זוללי ארסן, וסתם כאלה שקרינה בשבילם זה כמו כוסות רוח למיקרובּ.

יש הרבה מה ללמוד מיצורים קטנים וחסונים אלה. אנחנו נצטרך גם כן אמצעי הגנה כשנצא מחוץ לחצר הבית, אל כוכבי הלכת ואל הכוכבים. לכן נאחל בהצלחה ליצורצורים ולאסטרונאוטים שמגדלים אותם.

ואנצל שורה זו להמלצה: רן לוי מספר על נושא זה בפרק 95 של הפודקאסט המשובח "עושים היסטוריה!"

_____________________________
*בעיקר כדי שזה יהיה כתוב איפושהו, התיאוריה הזאת נקראת פאנספרמיה.

בדרך לחלל בפעם האחרונה

במספר הזדמנויות בעבר השתתפתי כבעל תפקיד בשיגור לווין. בכולן ישבתי בחדר הבקרה בציפייה לשיגור. בנקודות הזמן הללו אפשר להרגיש את המתח, את הדריכות, את התקווה שלא ישתבש דבר מה ברגע האחרון, כשעיני כולם נעוצות במסכים הגדולים המציגים את אתר השיגור.
אני מנחש שכך חשים גם הצוותים הרבים המעורבים בשיגור מעבורת חלל.

מחר, יום שני ה- 16 במאי, בשעה 15:56(שעון ישראל) תשוגר מעבורת החלל אנדוור. זו תהיה הטיסה האחרונה של אנדוור, והאחת-לפני-אחרונה של מעבורת חלל כלשהי, ולכן הזדמנות כמעט אחרונה לצפות בשידור חי בשיגור מסוג זה. למה אחרונה? לחצו על הקישור כדי להגיע לפוסט שעוסק בכך. חבל שכבר לא יזדמן לי לצפות בשיגור מעבורת חלל במו עיניי, ללא תיווך של מכשירים אלקטרוניים. פעם תכננתי לטוס לפלורידה סביב מועד שיגור, אך המציאות מנעה זאת, לעזאזל איתה.

הטיסה הזו, STS-134, נדחתה כבר מספר פעמים עקב תקלות שונות, ונקווה שהפעם אפשר יהיה להמריא.
להלן מספר אירועים ששווה לצפות בהם (שעון ישראל):
שיגור - יום שני 16/5 שעה 15:56
עגינה בתחנת החלל הבינלאומית - יום רביעי 18/5 שעה 13:15
התנתקות מתחנת החלל - יום שני 30/5 שעה 06:53
נחיתה - יום רביעי 1/6 שעה 09:32

צפו בשיגור ובאירועים אחרים כאן או כאן. כדאי לכם! 
ושיהיה בהצלחה לאסטרונאוטים ולכל המעורבים בטיסה.

____________________________
קרדיט לתמונות: NASA