ג'וּנוֹ פורשת כנפיים

בתמונות הבאות מופיעות החלליות גלילאו, קאסיני, וווֹיאג'ר, כולן משימות לכוכבי הלכת החיצוניים של מערכת השמש:

Credits: NASA/JPL

ובתמונות האלה מופיעים לווין התקשורת ארטמיס, החלליות מרינר-10, וחללית המחקר Mars Global Surveyor, כולם משימות במערכת השמש הפנימית.

Credit: NASA/ESA-J.Huart 

שמים לב להבדל המשמעותי בין שני הסוגים?
אני מתכוון, כמובן, לכנפיים הסולריות, ולהיעדרן במשימות הרחוקות מהשמש.
כל מכשיר צריך חשמל כדי לפעול, והדרך הזולה להפיק אותו היא באמצעות תאים סולריים, שצריך רק לדאוג שיפנו לכיוון השמש כל הזמן (כמובן שתמיד קיים גם מצבר לגיבוי).
במשימות שבהן צריך להתרחק מהשמש יש בעיה. לא רק ששטף האור שמגיע מהשמש יורד לאחוזים בודדים לעומת הכמות שמגיעה לכדור הארץ, אלא שתאים סולריים הם מלכתחילה דרך גרועה מאד לייצר חשמל - הנצילות שלהם היא רק 28% לכל היותר וגם זה בתנאי מעבדה בלבד. כשנחשפים לחלל הם מתחילים להדרדר בביצועים. כל שאר האנרגיה, למען הסר ספק, הופכת לחום.

אז מדוע למרות הכל, נאס"א מתכוננת לשגר משימה חדשה לכוכב הלכת צדק, ג'וּנוֹ שמה (Juno), שנושאת שלוש כנפיים סולריות בשטח כולל של כ- 60 מטרים רבועים, אשר במרחק 780 מיליון קילומטרים מהשמש (המרחק הממוצע של מסלול צדק מהשמש) יפיקו כ- 400 וואט בלבד? חצי מההספק הזה, אגב, הולך לחימום...

החלליות שהרחיקו לכת בעבר (גלילאו, קאסיני, וויאג'ר, פיוניר, ניו-הורייזנס) הפיקו חשמל באמצעות מכשיר שנקרא RTG, המייצר חשמל מחום שנוצר מהתפרקות חומר רדיואקטיבי. האם טכנולוגיית התאים הסולריים הפכה לזולה או אפקטיבית מספיק כדי להצדיק תקדים שכזה, או שמא החשש ממחאה ציבורית כנגד שימוש בטכנולוגיה גרעינית כפי שקרה לפני שיגור גלילאו ב- 1989, הביאה לבחירה בפתרון הסולרי?
מסתבר שהמציאות בדרך כלל פשוטה הרבה יותר. לפי גיליון מרץ של Aviation Week, חברת לוקהיד-מרטין המייצרת את החללית, בחרה בכנפיים סולריות משיקולים של חוסר זמינות של יחידות RTG. פשוט נגמר המלאי.
כנראה שלפעמים נוצרים תקדימים מרשימים גם כתוצאה משיקולים יומיומיים. כך מופיעה החללית ג'ונו על גבי הפוסטרים של נאס"א. תודו שחללית עם כנפיים יפה הרבה יותר. 

Credit: NASA/JPL

השיגור, למקרה שאתם תוהים, מתוכנן ל- 5 באוגוסט השנה.